חסילון האש | The Pistol Shrimps

מנפלאות הבריאה
וידאו קצר מבית BBC, המתאר עולם מוזר ונפלא מתחת למים.
Image result for חסילון האש | The Pistol Shrimps
The Pistol Shrimps - חסילון האש הוא שרימפס עם אקדח בעמקי האוקינוס היורה כדור אש, כדי לטרוף ולהגן על עצמו מפני טורפים.
השרימפס, או בשמו העברי החסילון, גדל במים מתוקים ובמי ים. מהחלבון כיטין הנמצא במעטפת השריון שלו מייצרים תחבושות לצבא, משום שנתגלו בחלבון זה חומרים מקרישי דם רבי עוצמה.

השרימפס ויתר בעלי החיים הימיים אסורים באכילה - מלבד דגים בעלי סנפיר וקשקשת המותרים באכילה.
השריפס מוגדר כפירות ים וכל פירות הים אסורים באכילה מהתורה - ידוע היום שכל מה שמוגדר כ"פירות  ים" ניזון בעיקר מפסולת והפרשות של דגים הנמצאים בקרקעית הים ומחקרים מצאו גם שכמות הכספית בפירות הים גבוהה מאוד ומסוכנת מאוד לבריאות.
הדרך לאהבת ה' במשנת הרמב"ם
"והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו:  בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול ..." (רמב"ם, הלכות יסודי תורה, ב',א')
סרטונים מומלצים:
נפלאות גוף האדם
על אבולוציה ויהדות
שיווי המשקל המופלא של העזים

שאלת רב | לימוד תורה כל היום או שילוב עם עבודה?

שאלה: לימוד כל היום בכולל או שילוב עם עבודה?
איך מחליטים מי יהיה תלמיד חכם ומיהו אדם מן השורה אשר מתפרנס ממקצועות החול? הרי לא כולם יכולים לעבוד במקצועות הקודש ולא כולם יכולים לעסוק במקצועות החול. כאילו אם נניח לרגע שכולם ילמדו בכולל אז מי יעבוד? האם השכר של מי שלומד בכולל ותורתו אומנותו יותר גדולה ממי שעוסק לפרנסתו ומחזיק תלמיד חכם? האם מה שקורה היום שרוב החרדים לומדים בכולל זה בגלל ירידת הדורות ועושים הסכם יששכר זבולון? כי בדורות הקודמים גם רבנים גדולים היו עוסקים במלאכה לפרנסתם.
Image result for ‫תורה או עבודה‬‎
תשובה
להלן תשובת הרב אייל משה והסבר מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א. 
אחת השאלות הקשות בהלכות תלמוד תורה, היא שאלת היחס בין התורה לעבודה אצל לומדי התורה. האם נכון הוא שהציבור ידאג לפרנסתם של לומדי התורה, או שראוי יותר שלומדי התורה יתפרנסו בכוחות עצמם?
ראשית יש להקדים יסוד חשוב, והוא שלימוד התורה צריך להיות לשמה, היינו כדי לדעת את דבר ה´ לעולם, ולא כדי לקבל כסף או כל טובת הנאה אחרת. וכל הלומד תורה כדי להתפרנס הרי עושה את התורה כקרדום לחפור בו, ומועל בקדושתה, ונוטל חייו מן העולם (אבות ד, ה, פירוש הרמב"ם והברטנורא).
ולכן מלכתחילה רצוי שלא תהיה כל זיקה בין לימוד תורה לבין כל תשלום שכר גשמי, וכל לומד תורה יתפרנס מעמל כפיו. עוד אמרו חז"ל, שכל תלמיד חכם הנהנה מיגיע כפיו - אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, ומעלתו יתירה על מעלת ירא שמיים שאינו מתפרנס מיגיע כפיו (ברכות ח, א). וכן עשו רבים מגדולי ישראל שהיו מתפרנסים ממלאכתם, לדוגמא: הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא היה חוטב עצים, ושמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, ורבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, ורב פפא היה שותל עצים, וכן רבים (מובא בתשב"ץ קמ"ז). ובאותם הדורות, היה הציבור מסייע לרבנים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך היו יכולים להתפרנס בזמן קצר יותר, ולפנות את רוב זמנם ללימוד התורה.
אלא שבמשך הדורות התעוררה בעיה קשה, הדורות הלכו ופחתו, ונתמעטו הרבנים שהיו מסוגלים מצד אחד להקיף את כל התורה בבקיאות ובעיון ומאידך להתפרנס מיגיע כפיהם. בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על ההבנה המעמיקה, שכן כמות המשניות והברייתות והמימרות לא הייתה מרובה כל כך, ועיקר הלימוד היה מתרכז בניתוח המעמיק של יסודות ההלכה. ומלאכת הפרנסה כפי הנראה לא הפריעה לתנאים ולאמוראים להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, וכדי להגיע לדרגה של תלמיד חכם המקיף את כל התורה היה הכרח להקדיש את כל שעות היום ללימוד דברי התלמוד והגאונים והראשונים, לחזור עליהם ולשננם. ועל כן רוב הרבנים התפרנסו מקופת הקהל.
וכך אנו מוצאים שבסוף תקופת הראשונים אמרו, שמי שיכול לגדול בתורה ולהתפרנס מעמל כפיו, זוהי מידת חסידות ומתת אלקים, אך אין זו מידת כל אדם (תשב"ץ, והביאוהו הב"י והרמ"א יו"ד רמו, כא).
ולכן הורו הפוסקים, שתלמידי חכמים יקבלו את פרנסתם מהציבור, שאם לא כן, תתבטל התורה מישראל. יתר על כן, הורו גדולי האחרונים, שכל הרבנים שהם מרביצי תורה וראשי ישיבות, אף אם יש ביכולתם להתפרנס מיגיע כפיהם, עוון הוא בידם אם לא יקבלו פרנסתם מן הציבור, מפני שאם יפנו מקצת משעותיהם לצורך פרנסה, נמצא העולם חסר מתורתם, ולימוד התלמידים ייפגע (ש"ך יו"ד רמו, כ, בשם מהרש"ל והב"ח).
ואמנם ידוע שהרמב"ם יצא בחריפות כנגד לומדי התורה המקבלים פרנסתם מהציבור (הל´ ת"ת ג, י). אע"פ כן ברור שעל פי ההלכה אין שום איסור בזה שהרבנים מקבלים פרנסתם מן הציבור, שכן מה שהציבור נותן לרבנים ולמורים הוא שכר בטלה, כלומר, שכר עבור זה שהם מתפנים ממלאכתם ומלמדים תורה בישראל. שאם לא היו משלמים להם שכר, היו צריכים לעבוד בעבודה אחרת ולא היה בידם אפשרות ללמד תורה. ואף שחלק מן הזמן הם לומדים בעצמם, מכל מקום גם לימוד זה הוא לתועלת הציבור, שעל ידו יוכלו לשמור על רמתם התורנית, ומתוך כך יוכלו ללמד תורה ולפסוק הלכות. שכן כיום לא ניתן לשמור על רמה נאותה של תלמיד חכם בלא להקדיש לכך את כל היום, לפיכך הציבור מבקש מאותם המסוגלים לשמש ברבנות לפנות את כל זמנם כדי ללמוד וללמד, ועבור כך משלמים להם שכר בטלה. ואף בזמן חז"ל היו משלמים מקופת הציבור שכר לרבנים ולדיינים (כתובות קה, א).
עוד צריך לדעת, שגם בדורות הראשונים, שבהם רוב תלמידי החכמים היו מתפרנסים מעמל כפיהם, זה היה אמור לגבי תלמידי חכמים שלא נשאו בתפקיד מנהיגותי. אבל מי שהיה מתמנה לתפקיד מנהיגותי, כגון נשיא או אב בית דין, אם לא היה מבוסס מבחינה כלכלית, הציבור היה נותן לו ממון כדי להעשירו, וזאת מפני שכבודו של הציבור הוא שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים. וכך מסופר בתלמוד שרבי אבהו השתדל שימנו את רבי אבא דמן עכו לראש, כדי שיתעשר (סוטה מ, א) 1 .
2 - מלגות לאברכים לומדי תורה
כל מה שנתבאר בהלכה הקודמת, שעל פי דין צריך הציבור לשלם שכר בטלה לרבניו ומוריו, אמור לגבי אלו שמרביצים תורה. ועדיין נותרה שאלה גדולה מה יחס ההלכה לגבי הבחורים והאברכים הלומדים בישיבות, האם ראוי שיתפרנסו מעמל כפיהם וילמדו תורה, או שראוי יותר שהציבור יתרום כספים לקיום הישיבות והכוללים?
הרמב"ם יצא בחריפות רבה כנגד זה שלומדי תורה יתפרנסו מכספי ציבור משתי סיבות: א´ אין לעשות את התורה כקרדום המשמש לפרנסה, ב´ יש בזה חילול ה´. וכך כתב בהלכות תלמוד תורה (ג, י):
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".
ולמרות שהרמב"ם הוא עמוד ההוראה, וכך היה המנהג בזמן התנאים והאמוראים, שלומדי התורה היו עוסקים במלאכתם ומתפרנסים בכוחות עצמם, והציבור היה מסייע להם במלאכתם ובמסחרם, אבל לא היה משלם להם את כל מזונם. מכל מקום למעשה ההוראה כיום היא שמותר לתלמידי הישיבות והכוללים להתפרנס מכספי הציבור. וזאת משום שהדורות התמעטו, ובנוסף לכך חומר הלימוד התרבה מאוד, וכיום אי אפשר להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שתלמידי הישיבות יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הוראות, וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, תורמים כספים לאחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו התשב"ץ (ח"א קמ"ב - קמ"ח), והכסף משנה (על הרמב"ם שם), והמהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כ"א).
חשוב להדגיש שלפי הנראה מדברי הפוסקים שנזכרו, אין בזה היתר כללי לכל תלמידי הישיבות ללמוד תורה ולהתפרנס מקופת הציבור. משום שכל ההיתר הוא אך ורק כדי להצמיח תלמידי חכמים ומורים, אבל מי שלומד שלא על מנת ללמד, עדיף שיתפרנס מעמל כפיו ולא מלימוד התורה.
ואמנם בדורנו התעוררה בעיה נוספת, רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה, ואם אנו רוצים שכל יהודי ויהודי יחיה חיי תורה ואמונה, ישנו הכרח שכל בחור ילמד כמה שנים בישיבה, ורק לאחר מכן יצא לחיי המעשה. וכן ישנם בדורנו בעלי תשובה רבים המעונינים לרכוש ידע בסיסי בתורה, ולשם כך עליהם להשקיע זמן מסוים בלימוד התורה. וגם להם צריך להתיר ללמוד בכולל ולקבל מלגה עד אשר ילמדו את ההלכות המעשיות ויסודות האמונה.
אבל לאחר שהבחור או בעל התשובה קיבל את הבסיס הנדרש, מן הראוי לחוש לדברי הרמב"ם ולא להתפרנס מלימוד התורה. ועליו ללמוד מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו, ויקבע עיתים לתורה. שכן עיקר ההיתר שלומדי התורה יתפרנסו מקופת הציבור הוא כדי שיוכלו להתפתח למדרגת מורים ורבנים.
3 - מעלת המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם
מצווה גדולה להחזיק ביד לומדי תורה ולסייע להם בפרנסתם. וכל כך גדולה מצווה זו עד שאפילו עמי הארצות יקומו לתחייה בזכותה בתחיית המתים. שכן אותם עמי הארצות שאינם קשורים לתורה הנצחית, אין להם שום קשר עם החיים הנצחיים, ואיך יקומו בתחיית המתים? אבל אם הם מפרנסים תלמידי חכמים, הרי שהם קשורים לעולם הנצח, ויקומו לתחייה (כתובות קיא, ב). ועוד אמרו: שכרם של המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם, שישבו בישיבה של מעלה בעולם הנשמות (פסחים נג, ב). עוד אמרו במדרש תנחומא (פרשת ראה): המפריש מעשר מרווחיו ונותנו ללומדי תורה זוכה לעושר.
וכל זה אמרו לגבי מי שמסייע לתלמיד חכם בפרנסתו. אבל מי שלוקח על עצמו לספק את כל מחסורו של תלמיד חכם, מעלתו גדולה יותר, שבזכותו יכול התלמיד חכם ללמוד ללא דאגות פרנסה, ועל כן הוא נעשה שותף ממש בלימוד התורה של אותו תלמיד חכם, ולכן אמרו חז"ל ששכרו שווה לשכרו של התלמיד חכם שלומד בזכותו.
עוד חשוב לציין, שאף שאמרו חכמים שאין לאדם לתת לצדקה יותר מחמישית מרווחיו, זהו דווקא בצדקה רגילה. אבל אם לקח על עצמו לספק את כל פרנסתו של תלמיד חכם, ועל ידי כך להיעשות שותף מלא בלימוד התורה שלו, מותר לו לתת לשם כך אפילו מחצית מרווחיו (אהבת חסד ח"ב פרק כ´ עפ"י שיטה מקובצת כתובות מט).
וכן אמרו חז"ל:
"מאתים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמיתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם. וכל השבח הזה מנין לו ליששכר, משל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צרכו כדי שיעסוק בתורה... לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, ועל זבולון נאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (ב"ר עב, ה; צט, ט).
נמצא שזה שמפרנס תלמיד חכם ודואג לכל מחסורו, נעשה שותף ממש בלימודו, שכן ללא עזרתו לא היה יכול ללמוד, ועל כן שכרו גדול כשכר אותו תלמיד חכם. אבל אם לאחר שהתלמיד חכם למד יבוא העשיר ויציע לו ממון רב כדי להיות שותף בשכר לימודו, כיוון שהלימוד כבר התקיים ללא עזרתו, אינו יכול להיעשות שותף. וכך מסופר על שבנא אחיו של הלל, שכל אותו זמן שהלל למד תורה מתוך עוני מרוד, עשה שבנא עסקים טובים והיה עשיר גדול ולא סייע ביד אחיו כלום. לבסוף, לאחר שהלל החכים והתפרסם כגדול בתורה, הציע שבנא להלל, הבה ונשתתף ביחד, אני אתן לך חצי ממוני, ואתה תיתן לי חצי משכר לימודך. יצתה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (סוטה כא, א).
4 - תנאי זבולון ויששכר
שתי גשות עיקריות ישנן בדברי רבותינו לשותפות שבין עשיר ותלמיד חכם.
ישנם הסוברים שרק אם יעשה העשיר תנאי מפורש עם לומד התורה, שיתחלקו שווה בשווה בשכר הלימוד, אכן יזכה העשיר להיות שותף שווה זכויות בשכר לימודו של התלמיד חכם, אבל אם לא יעשה תנאי מפורש, למרות שיש בידו שכר רב על כך שהוא מסייע לתלמיד חכם בלימודו, מכל מקום אינו זוכה להיות שותף מלא בשכר הלימוד.
אולם לדעת רב האי גאון, אין כל משמעות לתנאים כאלו. מפני ששכר העולם הבא אינו דבר שאדם יכול לשאת בחיקו ולמוכרו או ליתנו לחברו במתנה. ולכן מעצם זה שהעשיר מפרנס את התלמיד חכם ומאפשר לו ללמוד, הוא נעשה שותף בלימודו ושכרו רב מאוד. ואם יעשה תנאי לקבל מחצית משכרו של הלומד, אין התנאי מוסיף כלום, ולהפך יכול להזיק, מפני שמראה בעצמו שלא לימוד התורה לשמה חשוב בעיניו, אלא העיקר עבורו הוא השכר, וגדול העושה לשמה מהעושה שלא לשמה. וכן כתב מהר"ם אלשקר (ק"א).
5 - דיונים בתנאי זבולון ויששכר
לפי הסוברים שיש משמעות מיוחדת לקביעת ההסכם שבין העשיר לתלמיד חכם, שרק לאחר הסכם מפורש זוכה העשיר במחצית שכרו של התלמיד חכם בעולם הבא, התעוררה שאלה גדולה: האם בעקבות זאת נחסר שכרו של התלמיד חכם בעולם הבא או לא?
לכאורה, אם העשיר מקבל מחצית משכרו, נשאר לתלמיד חכם רק מחצית. ואכן כך כתב מהר"ם גלאנטי. וכן מתבאר מדברי הנצי"ב (משיב דבר ח"ג י"ד), שאם התלמיד חכם מקבל פרנסתו מהעשיר, ועושה עמו עסק להתחלק בשכר לימודו, שכרו של הלומד נחסר. ואף על פי כן כתב הנצי"ב, שאם אין התלמיד חכם רואה לעצמו אפשרות אחרת לקיים את משפחתו, מוטב לעשות הסכם כזה עם עשיר מאשר לילך ולהתפרנס בכוחות עצמו ולמעט בלימודו. וכן כתב רבי חיים מוואלוז´ין, שאף ששכרו הרוחני בעולם הבא יפחת, מכל מקום החשוב ביותר הוא כבוד שמיים, ולכן אם על ידי שיתפרנס מהעשיר יוכל ללמוד יותר תורה ולהרבות קידוש ה´ בעולם, מוטב שימסור את נפשו, ויחסיר משכרו בעולם הבא לטובת העשיר, ובלבד שיתרבה כבוד שמיים על ידי לימודו בתורה (מעשה רב שאילתות נ´).
אולם רבי חיים בן עטר כתב, שאין שכרו של התלמיד חכם נפגם כלל, וגם העשיר מקבל שכר שלם (או"ח שמות ל, יג). וכך כתב החיד"א. גם רבי פנחס בעל ההפלאה כתב בהקדמתו (פתחא זעירא מ"ג), שחלילה לחשוב שעל ידי שהעשיר מחזיק בתלמיד חכם הוא קונה חצי משכרו, כדרך שאר משא ומתן, וכי יעלה על הדעת שימכור התלמיד חכם אפילו שעה אחת מחיי העולם הבא שהיא חשובה יותר מכל חיי העולם הזה? אלא העניין הוא שכל אחד משניהם מקבל שכר שלם, משל למי שמדליק נר מנר, שאין הנר הראשון נחסר כלום.
עוד נשאלה שאלה: אם בא עשיר למנהל ישיבה, והסכים לתת לו סכום גדול בתנאי שכל מה שילמדו התלמידים בישיבה, חצי משכר לימודם יהיה שייך לו, האם ראוי שראשי הישיבה יקבלו תנאי זה? השיב בעל תשובות מנחת יצחק (ח, פא), שאסור למנהל הישיבה להסכים לעסק כזה בלא להודיע על כך לתלמידים. עוד כתב בשו"ת מנחת יצחק (ו, ק), שאף שמותר לקבל צדקה לישיבות ממחללי שבתות, מכל מקום אין ראוי לתלמיד חכם לעשות עסק של זבולון ויששכר עם עשיר שמחלל שבת.
עוד כתב החיד"א בעניין זה, שאם המפרנס העשיר הוא עם הארץ, שכרו בעולם הבא שילמדוהו תורה כדי שיוכל ליהנות משכרו (ראש דוד דף ס"ב ע"ד).
מי צריך להישאר בישיבה שנים רבות
בעקבות המאמרים הקודמים על היחס שבין לימוד התורה והעיסוק בפרנסה וישובו של עולם קבלתי תגובות רבות, ועל כן הנני שב לעסוק בו. במאמרים הקודמים ביקרתי דעה שרווחת בחלק מהישיבות, לפיה כל יהודי צריך לשאוף לעסוק בתורה בלבד ולהתפרנס מהתורה. הביקורת הייתה מצד החיוב ומצד השלילה.
מצד החיוב
כל אדם צריך לגלות את כשרונותיו המיוחדים ולפעול למען ישובו של עולם במה שמתאים לו לפי אופיו המיוחד. לרוב האנשים מתאים לעסוק רוב היום בעבודה, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ופירש רבנו תם שהדרכת חז"ל להקדיש את רוב הזמן לדרך ארץ, היינו לעיסוק בישובו של עולם, ומיעוטו לקביעת עיתים לתורה (ע´ תוס´ ישנים יומא פה, ב, ואורות התורה ט, ו). יש אנשים שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם לעבודת כפיים, ויש שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם למחקר מדעי, ויש שמתאים להם לעסוק בכלכלה וכו´. וכולם כמובן צריכים לבסס תחילה את ידיעתם בתורה בלימוד רציני בישיבה, וגם בצאתם מהישיבה עליהם לקבוע עיתים לתורה ולהמשיך להתקדם בלימוד התורה.
מצד השלילה
אסור להתפרנס מלימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים (אבות ד, ה): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם", וכדברי הרמב"ם (בפירושו למשנה שם, ובהל´ ת"ת ג, י).
ואמנם לא נתקבלו דברי הרמב"ם במלואם להלכה, כי הוא מחמיר גם על מי שלומד תורה כדי לשמש אחר כך את הציבור ברבנות או בהוראה, שאפילו לו אסור לקבל מלגה. ואילו לדעת רוב הראשונים והאחרונים, נכון למי שלומד על מנת ללמד לקבל מלגה, מפני שאם התלמידים המוכשרים לא יפנו את כל כוחותיהם ללימוד התורה, לא יהיו אחר כך רבנים ומורים בישראל. לפיכך אין הלומד ומקבל מלגה עושה מהתורה קרדום לחפור בו, כי הוא מצידו מוכן לעבוד בכל עבודה, אלא שהציבור מבקש מאותם המתאימים לכך להקדיש את כל זמנם ללימוד כדי שיוכלו אחר כך לתרום מתורתם לציבור. אבל לכל מי שאינו מתאים לחינוך או רבנות, אין היתר להפיל עצמו על הציבור ולהתפרנס ממלגה.
חשיבות התכנון
אחת השאלות החשובות בחיי אדם היא, מה תחום העיסוק המתאים לו: חינוך, עסקים, חשבונות, עבודות כפיים, מחשבים וכו´, ואולי שילוב מסוים של שני תחומים. יש אנשים שאינם מבינים את חשיבות השאלה, ואינם מקדישים לה מחשבה מספקת. הם מתגלגלים להם בחיים לאן שנושאת אותם הרוח, מרבים להחליף עבודות ולעיתים מתבטלים. לא כך ראוי לאדם לנהוג. הקב"ה חנן אותנו בדעת כדי שנתכנן את חיינו על מנת שנוכל להפיק מהכשרונות שהקב"ה חנן אותנו את המיטב.
רבים מבזבזים את שנות נעוריהם בעיסוק בשטויות וחלומות באספמיא, נעשים מכורים לתרבות הצריכה והבילויים, ואת התוכניות שלהם לעתיד הם מבססים על אמירות נבובות ששמעו מחבר או ברדיו ובטלוויזיה. אחר כך לא פלא שבמשך שנים הם מחפשים את דרכם, לומדים מקצוע אחד ומתחרטים, נודדים ממקום למקום, מגיעים לגיל שלושים ועוד לא יודעים מה יעשו כשיהיו גדולים.
לעיתים אני שואל בחורים צעירים שמגיעים לישיבה על תוכניותיהם לעתיד. רבים מגיבים בתדהמה - "אני בסך הכל בן שמונה עשרה, איך אדע היום במה אעסוק בעתיד. קודם אלמד קצת בישיבה, אשרת בצבא, אחר כך נראה...".
ואני מתעקש ומסביר את שאלתי - אינני מבקש שתחליט עכשיו באופן סופי במה תעסוק במשך כל ימי חייך. אבל בכל זאת, מה הכיוון? איזה תחום מעניין אותך? מה השאיפות שלך? מה ייחשב בעיניך הצלחה? גם אם הבחורים לא יודעים להשיב, טוב שיתחילו לחשוב.
לתכנן מתוך תורה
שנות הלימוד בישיבה הן שנים מצוינות לבחינה עצמית, לבירורים פנימיים, כלליים ופרטיים. מתוך לימוד התורה שהיא חיינו, יכול אדם להבין את ייעודו כראוי, לסלול לעצמו דרך שתהיה טובה לו ולכלל מבחינה רוחנית ומעשית, ערכית וכלכלית, שתתאים להגשמת כשרונותיו האישיים, לבניית משפחתו ולתרומה לכלל. וזה בכלל דבריו של רבי יהודה הנשיא שאמר (אבות ב, א): "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
כמובן שכל התוכניות נועדו לתת כיוון, לאחר מכן צריכים גמישות כדי להתאים את הרצון למציאות. אדם צריך להיות פתוח לקבל את הברכה שהקב"ה מזמן לו בדרכו. אבל אם לא יהיה לו כיוון כללי, רבים הסיכויים שיעשה מהלכים מוטעים.
תכנון הוא מעלה אנושית
כוחו של האדם בתכנון. לאריות ודובים, למשל, יש כוח רב, אבל הם נחותים מבני האדם מפני שאין להם יכולת לתכנן כמה מהלכים קדימה, וכך האדם מסוגל להכין להם מלכודת ולצוד אותם. יכולת התכנון היא אחד הביטויים המרכזיים לצלם אלוקים שבאדם. ככל שהאדם מסוגל לתכנן לטווח ארוך יותר, כך הוא מביא יותר לידי ביטוי את כשרונו כאדם.
אם נתבונן סביבנו ונסתכל באנשים שהצליחו להגשים את כשרונותיהם, נמצא כי רובם המכריע ידעו בגיל צעיר מאוד באיזה תחום יעסקו, וכך ניצלו את שנות נעוריהם לפיתוח כשרונותיהם המיוחדים. רוב תלמידי החכמים הגדולים ידעו בגיל צעיר מאוד כי יקדישו את חייהם לתורה, ומגיל צעיר הפנו את מיטב מרצם וכוחותיהם למטרה קדושה זו. רבים מהמדענים הדגולים החלו להתעניין במדעים בגיל צעיר, וידעו שזה הדבר החשוב להם מכל, וכך הצליחו. רבים מהאנשים שנעשו עשירים ידעו מגיל צעיר כי הם רוצים להתעשר, וכבר מגיל צעיר החלו להתבונן בחיים במבט עסקי (וצריך שהרוצים להתעשר יעשו זאת לשם שמים).
לפני החתונה צריכים לדעת את הכיוון
ברור שבחור שרוצה להתחתן צריך שכבר יהיו לו תוכניות מסודרות לעתיד, במה יעסוק וממה יתפרנס. כיוצא בזה כתב הרמב"ם (הל´ דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה... אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה".
כיום החיים מורכבים יותר, לימוד המקצוע וקניית הבית לוקחים זמן רב, ומי שיעכב את נישואיו עד אז, יצטרך לדחות את נישואיו עד לאחר גיל שלושים ואף יותר. אולם לכל הפחות אפשר ללמוד מהרמב"ם, שהרוצה להתחתן צריך שתהיה לו תוכנית מסודרת לעתיד.
על פי מה יבחר אדם את דרכו
כמדומה שבחירה טובה צריכה לשלב בתוכה שלושה מרכיבים: כשרון, רצון, וצורך.
ראשית - צריך אדם לבחון את כשרונותיו ויכולותיו - אולי הוא טוב בעבודה טכנית. אולי הוא מוכשר ללימודים תיאורטיים, ואולי יש לו יכולת טובה ללמד תלמידים. אולי הוא מצליח בעבודה עם אנשים, ואולי הוא מוכשר דווקא לעבודה עם מספרים. לכל אדם כשרונות משלו, ועליו לפתחם כדי לתרום את חלקו לתיקון העולם.
שנית - רצון. גם כשאדם מוכשר מאוד בתחום מסוים, אם לא ירצה לעבוד בו, לא יראה ברכה בעמלו. אדם צריך לבחור תחום שיש לו רצון לעבוד בו.
אולם גם רצון לבד לא מספיק, יש אנשים שמוכשרים מאוד להיות מהנדסי תוכנה, אבל רצונם לעסוק במסחר, הבעיה שאין להם כשרון לכך, וכל עסק שייטלו לידיהם יקרוס. צריך לשלב את הכשרון עם הרצון.
שלישית - צורך. גם אם נמצא תחום שאדם מוכשר בו ואוהב אותו, עדיין צריך לבדוק אם יש בו צורך ציבורי. כי אם מדובר במקצוע שכבר יש בו עודף עובדים, מי שישקיע בלימודו עלול למצוא את עצמו לבסוף מובטל.
שאלה: ומה יעשה בחור שאינו יודע מה התחום המתאים לו?
תשובה: יתפלל לה´ שיעזור לו למצוא את דרכו, ויתייעץ עם אנשים חכמים שמכירים אותו היטב. פעמים רבות ההורים יכולים לעזור, ופעמים שהרב יכול לעזור. לעיתים גם ייעוץ מקצועי יכול לעזור. ואם יש לו חברים טובים וחכמים, טוב שגם איתם ילבן את דרכו.
ואם לא הצליח לבחור לו את דרכו. אזי במקרה הטוב ילמד בכל זאת איזה מקצוע וימצא פרנסה. במקרה הגרוע, יעסוק בעבודות מזדמנות. וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פב, ב): אי אפשר לו לעולם בלי בשמים ובלי בורסקאים, אשרי מי שמלאכתו בבשמים אוי לו למי שמלאכתו בבורסקי. וזה עדיין לא הכי גרוע, כי הנורא ביותר שלא ימצא שום עבודה ויתפרנס מכספי רווחה או צדקה.
לעיתים בחירה שגויה נובעת מפגם במידות
היה בחור שהתבלט בכשרון הטכני שלו. אבא שלו היה חשמלאי וגם הוא ידע לעבוד יפה בחשמל. אבל הוא לא רצה להיות כמו אבא שלו... הוא רצה להיות פסיכולוג. הוא אפילו שנא לעבוד בחשמל. רק בעיה אחת היתה, הוא ממש לא היה מוכשר לפסיכולוגיה. לאחר מאמצים מרובים הצליח להתקבל ללימודים בתחום דומה. אך הוא התקשה מאוד במציאת עבודה. אנשים לא רצו להתייעץ בו.
אילו היתה לו יותר אמונה, היה שמח בכשרונות שה´ חנן אותו. אילו היה מכבד יותר את אביו, ופחות מחפש כבוד ויוקרה, מסתבר שהיה אוהב לעבוד בחשמל, והיה רואה ברכה בעמלו.
התשובה התקבלה מרבני ישיבת הר ברכה
בתאריך כ"ו כסליו תשע"ב
פורסם באתר כיפה

‏‏ סוד הדלקת נרות שבת

מדורי דורות מקובל ששעת הדלקת נרות שבת היא שעה מיוחדת, עת רצון.
זוהי שעתה המיוחדת של האישה.

פרשה בקטנה - פרשת קרח

פרשת קרח– קרח ומכירת יוסף
פרשת השבוע עוסקת במרד הגדול של קרח ועדתו במשה רבנו:
א וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.  ב וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם.  ג וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-ק-וָ-ק וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְ-ק-וָ-ק (במדבר טז א-ג).קרח מתגלה פה כמנהיג רציני מאוד כי הוא מצליח לשכנע את כל העם ללכת אחריו כפי שכתוב בהמשך: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר טז, יט) .
מתעוררות פה שתי שאלות:
כיצד שכנע קרח את כל העם ללכת אחריו?
מאיפה היה לו כל כך הרבה כסף להלביש את 250 איש בטליתות העשויות כולן מחוטי תכלת ? (כפי שמופיע במדרש)
התשובה לשאלה הראשונה היא שקרח היה פקח והצליח לשכנע את העם ולמשוך אותם אחריו על ידי הרעיונות שהפיץ: "כולם שווים" מגיע לנו  "שיווין  זכויות", "שיווין בנטל". כידוע העם היה קצת ממורמר כי בתחילה  הבן הבכור מכל בית היה אמור לעבוד במשכן ולאחר חטא העגל  העבודה נטלה מן הבכורות וניתנה לשבט לוי. לכן העם נהר אחרי קרח ,כי ראה הזדמנות שווא לאיזה שוויון שלא היה מעולם וגם כנראה לא יהיה , כי לא יכול להיות שוויון בין אנשים (אפילו אצבעות הידיים אינן שוות).
לגבי מקורת הכסף של קרח , תרגום יונתן בן עוזיאל אומר על הפסוק:
וכנש עליהון קרח ית כל כנישתא לתרע משכן זמנא ואתנטל בעותריה דאשכח תרין אוצרין מן אוצרוי דיוסף מליין כסף ודהב ובעא למטרד בההוא עותרא ית משה וית אהרן מן עלמא אילולי דאתגלי איקרא דה' לכל כנישתא.
נבאר תחילה את משמעות דבריו של יונתן בן עוזיאל. שלכשיצאו ישראל ממצרים היה משה עסוק בחיפוש עצמות יוסף להעלאתם ממצרים, באותה שעה קרח חיפש באוצרות של יוסף שהטמין במצרים ומצא אותם כפי שהגמ' מספרת "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחת נתגלתה לקרח"(פסחים קיט.). באמצעות כסף זה של יוסף אשר קרח לא טרח בו, והיה שייך לכלל ישראל, הוא מנסה להשתלט על ההנהגה הרוחנית של ישראל. בכסף הזה הוא מקהיל את כל העדה וע"י שני האוצרות של יוסף שהיו מלאים כסף וזהב הוא מבקש לסלק את משה ואהרון מן העולם, אילולא שנתגלה כבוד ה' על כל העדה. והדברים מפליאים מה הקשר בין קרח ובין יוסף שדווקא באמצעות אוצרותיו קרח משתמש ליצור את המחלוקת עם משה ?
פרשה בקטנה מאת הרב דוד סתיו

פדיון הבן ומכירת יוסף
בנוסף לכך, בסוף פרשת קרח אנו מוצאים את פרשת "פדיון הבן", שבו מצוה התורה: "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' ... פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם... וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טז). בתשובה לשאלה מדוע דווקא מחיר הפדיון הוא חמשה שקלים, יש אומרים שזהו ערכו של ילד בן חודש אחד בדיוק. אולם בירושלמי שקלים (פ"ב ה"ג) מבואר טעם אחר, סכום זה היה הסך שנתנו עבור מכירת יוסף שנאמר שם: "עשרים כסף" וסך זה עולה לחמשה סלעים נמצא שפדיון הבן בחמשה סלעים בא לכפר על חטא מכירת יוסף שנמכר בחמשה סלעים.

ויש לשאול, הרי ידוע לנו שפדיון הבן בא זכר ליציאת מצרים שהקב"ה הציל את כל בכורי ישראל ממצרים במכת בכורות ומה למכירת יוסף ולפדיון הבן? בנוסף לכך יש להקשות, הרי המוכרים של יוסף היו לוי ושמעון והרי הכסף של חמשה סלעים ניתן לכהן שהוא משבט לוי, ואם כן, הדבר פלא - אם הפדיון בא לכפר על מכירת יוסף איך נותנים את הכסף למי שמכר אותו, ושבט לוי עצמו שמכר את יוסף, פטור מפדיון  - מוזר?

ניתן לומר שמכירת יוסף ופדיון בכורות קשורים זה בזה, שנאת האחים והמחלוקת שהייתה ביניהם היא זו שהביאה  למכירת יוסף, והוא החטא הנורא שהביא לשעבוד מצרים. אך, בסופו של התהליך יוסף אומר לאחים "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים" (בראשית מה, ח). למפרע התברר שהכל היה תהליך אלוקי כדי להביא ליציאת מצרים ולהצלת אחי יוסף ויעקב אבינו. יוצא שפדיון הבכורות ממכת בכורות ביציאת מצרים מקורו ותחילתו במכירת יוסף. ועל כן, חמשת סלעים הם כפרה על מכירת יוסף מחד, ועל "פדיון הבכורות" ביציאת מצרים מאידך, שהרי גורם המכירה הביא לפדיון הבכורות. אם כן מתברר, כי שבט לוי בסופו של תהליך, הוא זה שהביא לתהליך יציאת ישראל ממצרים וע"כ ראוי הוא לקבל את חמשת הסלעים.

מעתה מובן, מדוע פרשת פדיון בכורות מופיעה בסוף פרשת קורח. זאת, הואיל ותהליך יסודו במחלוקת קשה שהייתה בין אחי יוסף שגרמה לגלות השעבוד מצרים שסוף התהליך הוא פדיון בכורות.

מעתה מובן הקשר של אוצרות יוסף לרצונו של קרח ליצור את המחלוקת עם משה ואהרן. יוסף התגלגל למצרים ע"י מכירתו שנבעה ממחלוקת קשה, קורח מבקש להרוויח מאותה המחלוקת ולשאוב כוח וכסף ממחלוקת האחים כדי ליצור מחלוקת עם משה. למצות "פדיון הבן" שאנו מקיימים היום יש חשיבות מיוחדת כדי לכפר על חטא המחלוקת וליצור אחדות בעם ישראל. לכן החשיבו חז"ל מאוד את מסיבת פדיון הבן וידוע שכל המשתתף בסעודה זו כאילו צם פ"ד יום. כל זה כדי שיבואו הרבה  אנשים למצווה זו ובכך תגדל ותרבה האחדות בין כולם.
שבת שלום
עזרא יעקב

לקראת שבת - פרשת קורח

מי אתה קורח ?
משה שינפלד
קורח החליט להקים אופוזיציה נגד משה. מה עשה?
איגד סביבו מאתיים וחמישים איש, והתחיל להסית את עם ישראל בטענה, שמשה פועל על דעת עצמו על פי אינטרסים אישיים. הוא ממנה לכהונה ולנשיאות את מי שהוא מחליט. הוא כלל לא פועל לפי ציווי האלוקים.
קנאת קורח
העילה האמיתית שבגינה פרצה המחלוקת היא קנאת קורח על כך שמשה מינה את אליצפן – שהיה בן דודו של קורח – לנשיאות, ולא אותו. הסוף ידוע לכולנו, קורח ועדתו נענשו מיידית בעונש חריג, האדמה פתחה את פיה והם ירדו חיים שאולה.
Image result for ‫קורח ועדתו‬‎
קורח הכיר היטב את משה. הוא חווה את כל הניסים שעשה משה לפרעה ולמצרים, הוא ראה אותו מדבר עם השכינה בהר סיני, בתוך תוכו הוא לא פקפק באמיתות נבואת משה. אולם כרגע הוא התמקד בדבר אחד – בנשיאות. קורח רוצה נשיאות, זה הדבר היחיד שעומד מול עיניו, השאר – פשוט לא קיים... קורח לקח עימו מאתיים וחמישים איש נוספים, ושכנע את כולם לשים קטורת במחתות (דבר שסיכן את חייהם), למרות שקורח ידע שרק אחד ייבחר לכהונה. הוא טען שהאחד שיבחר זה הוא.
אם אתה בטוח בעצמך שהכהונה מגיעה לך, למה אתה לוקח אתך אנשים נוספים ?
כך הוא האדם, לא איכפת לו שכולם יסבלו, העיקר שהוא ישיג את מבוקשו... איך זה קורה?

שכל ורגש
יש באדם שתי מערכות, האחת שכלית והשנייה רגשית.
המערכת השכלית היא שקולה ואובייקטיבית. המערכת הרגשית, יש לה יכולת להתמקד בנקודה מסויימת ולטשטש את השאר.
הבה ונעשה בדיקה לעצמנו: האם אני כועס מהר מידי? האם יש לי סבלנות? האם אני מפרגן לחבר?
האם אני עוזר בבית? האם אני אדם טוב? אין ספק שכל אחד חושב, שלמרות כל המגרעות הקיימות בו, בסך הכול הוא אדם טוב.
אך איך שתי התשובות מסתדרות יחד?
המפליא הוא שאותן מגרעות אצל הזולת הופכות אותו בעיני לאדם רע. האדם קרוב אל עצמו ואוהב את עצמו. כאשר הוא שופט את עצמו הוא מפעיל את המערכת הרגשית, מתמקד במעלות ומקטין את החסרונות.
בחינה מעוותת
האדם משוחד ! אולם את חברו, הוא בוחן במערכת השכלית, ללא שום נגיעות, ולכן, החסרונות בולטים יותר. אגב, לגיטימי מאוד שאדם אוהב את עצמו, ואכן כך ראוי להיות. האהבה מקנה מימד נוסף להתבונן על הדברים. אך עבודתנו בחיים היא לנהוג כך גם ביחס לחבר.
לכולנו יש כוח להתמקד בדבר אחד, ולטשטש את כל השאר...

המאמר באדיבות ארגון "ערכים"
שיר לשבת ♫

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳