לקראת שבת - פרשת בלק

בלק, מלך מואב מפחד שבני ישראל ייכנסו לארצו ושולח את בלעם לקלל אותם. 
בלעם נכשל במשימתו כי ה' שם בפיו מילות ברכה במקום הקללות שתיכנן. 
בלעם הרשע, האמנם ?
אלי בן-גיגי - ישיבת ההסדר קרית שמונה
לעילוי נשמת עטיה שרה בת יצחק הלוי
חייבים אנו להודות שבקראנו את פרשת בלק - מפשט הפסוקים נראה שבלעם היה צדיק. צייתן גמור להוראותיו של הקב"ה וכפוף למרותו עד תום. והרי כמה דוגמאות:
"והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי" (דברים כ"ב ח'),
"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'" (כ"ב י"ח),
ובדברו אל המלאך "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" (כ"ב ,ל"ד).
איזו תמימות !! ועוד רבות הדוגמאות. 

----------------------------------------------------------------
הרב סתיו עם מסר מפרשת השבוע - פרשת בלק

אך משום מה רוב הפרשנים ככולם (רס"ג, מלבי"ם, ספורנו ועוד) ובראשם רש"י לא חסים על בלעם כמעט בשום פסוק - ודנים אותו לכף חובה - ההפך הגמור מהפשט.
אביא 2 דוגמאות מרש"י על הפסוקים הנ"ל:
"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" - למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר: "ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו".
דוגמא נוספת: "אם רע בעיניך אשובה לי" - להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו: "הוא בעצמו אמר לי ללכת ואתה מלאך מבטל דבריו ?! למוד הוא (הקב"ה) בכך..."
אם כך נשאלת השאלה - למה ומדוע רוב הפרשנים דורשים את בלעם ה"תמים" לגנאי ?
נביא או קוסם ?!
ישנו מקום נוסף בתנ"ך בו מוזכר בלעם והוא בספר יהושע. שם נאמרו: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם" (י"ג כ"ב) - רגע, בלעם לא היה נביא ? מפרשתינו נראה שהיה נביא של הגויים, יעידו על כך נבואותיו בסוף הפרשה.

הגמרא בסנהדרין ק"ו ע"א שואלת שאלה זו ועונה: אמר רבי יוחנן בתחילה נביא ולבסוף קוסם" - ואומר רש"י: "שנתן עיניו לקלל את ישראל - ניטלה ממנו נבואה ונעשה קוסם". בלעם, אולי בשלב מסויים של חייו הפך לנביא אך ברגע שנתכוון לקלל את ישראל הפך או חזר להיות קוסם.

מהי מהותו של הקוסם ?
על כך עונה הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" (כרך ד' עמ' 162) והרי תמצית דבריו:

כל הידיעות המגיעות לנו מבחוץ מגיעות דרך המוח, ודבר זה מגביל מאוד את ידיעותינו. ניתן לראות לעיתים רחוקות מעין התנוצצות אור פנימי שחודר מבעד למסך ולא עובר דרך המוח (כגון טלפתיה). הכישוף והקסם הם מעין דבר זה, אך התורה אסרתם לפי שפועלים בכח הטומאה. בתהליך הקסם חלה מעין היפרדות הנפש מהגוף כעין טומאת מת. כח טומאה זה הוא ההפך הגמור מכוחו של עם ישראל שנקרא "גוי קדוש", ומכאן נובעת שנאתו התהומית של בלעם לעם ישראל.

מסוף פרשתינו משמע שהסכים לקלל את ישראל ומעשה זה מעיד על תחילתו, שכבר משהזמינו בלק - כוונה זדונית זו נצנצה במוחו, בחינת ה"קוסם" שבו נתעוררה במלא עוזה, וממילא כל גינוניו היפים כביכול של בלעם אינם אלא התגלמות של מידותיו המגונות ושנאתו התהומית לעם ישראל.

אתון בלעם
כיוון נוסף שאולי ניתן להסביר לפיו את נטיית הפרשנים לגנות את בלעם הוא על פי הספור עם האתון.

לאחר כל פעם שהאתון מסרבת לנהוג לפי הוראתו, מכה אותה בלעם והתכוון אף להורגה "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (במדבר כ"ב, כ"ט). כתגובה לכך קובלת האתון: "הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה" (במדבר כ"ב ,ל'). בלעם היה נגוע במידת "חוסר הכרת הטוב".
מידת הכרת הטוב
הרב דסלר בקונטרס החסד ח"א (מכתב מאליהו פי"א) מתייחס למידת הכרת הטוב ולמקומה בנפש. מייחס הוא מידה זאת אל כח הנתינה והנטילה. ה"נותן" מרגיש בלבבו שלא רוצה מתנות חינם כלל ולא לקבל שום דבר מבחוץ, וממילא כשהוא מקבל דבר מחברו הוא מרגיש צורך לשלם לו - דהיינו להודות לו. אך ה"נוטל" ישאוף תמיד למשוך אליו הכל ולא משנה באיזה אופן (גזילה, תרמית וכד') וממילא כשמקבל משהו לא ירגיש שום חסרון וצורך להודות, שהרי חושב שהכל מגיע לו, ואף כשמודה אל תאמין לו. ובלשונו של הרב דסלר: "ואם תראה את הנוטל כי יודה ולפעמים גם באופן יפה מאוד, אל תאמן בו ובהודאתו כי בשפתיו יחנוף וליבו בל עימו" או שרצה לסבב אליו עוד מתנות אחרות להבא.
ומפרשה זו למדו הפרשנים לספר בגנותו של בלעם. בלעם היה נגוע במידת הנטילה, מידה אגואיסטית שרוצה הכל אליו וממילא שאומר "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" אכן מתכוון לכך ורוצה בכך שבלק יתן לו סכומים אלו. וכן על זה הדרך שאר הפסוקים.
שיר לשבת 

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳