לקראת שבת - פרשת מטות מסעי

פרשת מטות - נחלה מבוהלת
בפרשת השבוע פרשת מטות - עומדים בני ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל לאחר כיבוש עבר הירדן המזרחי ע"י משה רבינו. אנו קוראים על בקשתם של בני ראובן ובני גד לנחול בעבר הירדן המזרחי וכל זה למורת רוחו של משה רבינו (במדבר לב, א-ו):''ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ... ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן. ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן, האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה'' ?!
משה רבינו אינו מתנגד לעצם ישיבתם והרצון לנחול בעבר הירדן המזרחי; כל תלונתו על אי-רצונם להשתתף בכיבוש הארץ, כפי שמופיע בהמשך הדברים: "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל". (לב, כב) והשאלה היא, כיצד הסכים משה רבינו לישיבתם בעבר הירדן, שהרי קדושתה נמוכה מא"י, לדוגמא אין מביאים מעבר הירדן המזרחי את העומר ושתי הלחם ?

ואף בספר יהושע (פרק כ"ב) כאשר בני גד ובני ראובן בונים את המזבח, פונה אליהם פנחס בן אלעזר הכהן ואומר: "ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' אשר שכן שם משכן ה' והאחזו בתוכנו". (יהושע כב, יט) הרי שפנחס קורא לעבר הירדן "ארץ טמאה", ומציע להם לחזור לעבר הירדן המערבי. אפ כן איך משה רבינו נותן להם לשבת בארץ זו שלא ע"פ ציווי ה' ? וכן מה הסיבה שהם היו מוכנים ורוצים להישאר בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ ?
דבר תורה קצר ולעניין מפרשת השבוע מפי אבישי רוזן

כאשר אנו קוראים את ברכת משה בפרשת וזאת הברכה  לשבט גד: "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון, ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג, כא). לא די שמשה לא רואה בישיבתם בעבר הירדן דבר פסול, אלא הוא עוד משבח את מקומם, שהרי עבר הירדן זהו מקום קבורתו של משה רבינו "חלקת מחוקק ספון", וזוהי הסיבה הרוחנית שבני גד ובני ראובן שהם הבכורים בבני לאה, ראובן הוא בכור ללאה וגד הוא בכור לזלפה (שפחת לאה) לכן הם רצו להישאר במקום שקבור משה רבינו –לשמור על המקום. ועוד ש"צדקת ה' עשה" שיצאו בני גד ובני ראובן להלחם עם עם ישראל בכיבוש הארץ.

בהסבר הדברים כותב הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" כי אין ספק שמשה רבינו ידע ברוח הקודש שחלקם של בני גד ובני ראובן הוא בעבר הירדן, ולא היה בדרישתם לשבת שם חטא כלל. ודווקא משום שהיה להם מקנה רב – זו הייתה  מתנת ה' להם שישמשו להם כלים לעבודת ה', והמקום שהיה ראוי להם להגשמת מטרה זו היה עבר הירדן.

המדרש לומד מסמיכות הפרשיות של מלחמת מדיין והפרשה של המקנה הרב שהיה לבני גד וראובן, שהם ירשו זאת במלחמה זו. הרי שהמקנה רב שהיה לבני גד וראובן היתה מתנת שמים מרכושם של המדינים, ואותו רכוש עובר אליהם מהקב"ה כדי שישמש אותם כלי לעבודת ה', העצמה הכלכלית שיש להם תשמש להשגת מטרות רוחניות.


וכן אומר המדרש :שלש מתנות נבראו בעולם. זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה – זכה בכל. זכה בגבורה – זכה בכל. זכה בעושר – זכה בכל. אימתי ? בזמן שהם מתנות שמים ובאות בכח התורה.


אם אדם רואה בעושר מתנת שמים ומבין שהמגמה היא לעבודת ה' אז הוא זוכה בכל. אך אם אדם משתמש בעושר אך ורק למטרות של הנאה ע"ז נאמר: "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב), וכפי שאמר הנביא ירמיה (ט, כב): "אל יתהלל חכם בחכמתו ... ואל יתהלל העשיר בעשרו".


בנקודה זו היה חטאם של בני גד ובני ראובן הם הגדירו בתחילה את בקשתם: "גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפינו" (במדבר לב, טז) – עושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, כפי שכותב המדרש. "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". משה מבחין בדבריהם באהבת הממון המעבירה אותם על דעתם ולכן הקדימו את המקנה לטף, וע"כ משה מתקן את דבריהם: "בנו לכם ערים לטפכם"– קודם, ואח"כ – "וגדרות לצאנכם" (לב, כד). משה אמנם יודע ברוח הקודש שזהו מקומם, בעבר הירדן. אך כל זה אם רואים במקנה הרב מכשיר וכלי לעבודת ה' ולא כעושר לשם הנאות העוה"ז.

ולכן דורשים חז"ל את הפסוק במשלי (כ, כא): "נחלה מבוהלת בראשונה, ואחריתה לא תבורך" על בני גד ובני ראובן כפי שכותב שם רש"י: "כגון בני גד ובני ראובן שמיהרו ליטול חלקם בעבר הירדן דברו בבהלה ... עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם. 'ואחריתה לא תבורך' – שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים". חז"ל רואים בעצם הבהלה של בני גד ובני ראובן ליטול חלקם בעבר הירדן שיש כאן נגיעה שהיא לא לשם שמים, אלא רוצים את המקום לשם ממון ולא למטרת עבודת ה' וזה הפריע למשה רבינו.

אם נתבונן היטב בפסוקים בני גד ובני ראובן אינם מזכירים ולו פעם אחת את שם ה' בדבריהם, הם מנתקים את עצמם מכל סייעתא דשמיא, וכן מדייק האברנאל כאן בפרשה. אך משה כאשר משיב על דבריהם הוא מזכיר את שם ה' כמה פעמים, כדי שיבינו את טעותם:"ויאמר אליהם משה ... אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' ... ונכבשה הארץ לפני ה' ... והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'" וגו' (במדבר לב, כ-כב).

וזה מביא אותם להבין את טעותם, והם משיבים למשה: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר" (לב, כז).
ממון רב שיש לאדם יכול לשמש אותו ככלי הטוב ביותר לעבודת ה', בתנאי שהוא מבין את המתנה היקרה שהקב"ה הפקיד בידו לעשיית חסד, לנתינת צדקה, ולכל דבר שבקדושה. אך אם אדם מפנה את הממון לכיוון השלילי – המתנה הזאת הופכת לרועץ. ולא רק כלפי האדם עצמו, אלא גם כלפי אחרים, דבר אשר יכול להוביל למריבות ושנאת חינם, כפי שמופיע בירושלמי (ד' ב') על חרבן בית שני:אבל בשני מכירין אנו אותם שהיו יגעין בתורה וזהירים במצוות, אלא אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חינם.

אהבת הממון – פירושו של דבר שאדם אוהב את עצמו; אין הוא רואה את האחרים שמסביבו, וע"כ זה גורם לשנאת חינם. משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו זכוכית בחלון, כאשר הזכוכית שקופה, אם הוא מסתכל החוצה הוא רואה את האנשים בחוץ, ואם מישהו צריך עזרה הוא יכול לגשת ולעזור לו. אך אם אדם ישים נייר כסף על החלון בצידו השני הוא יראה רק את עצמו. לפעמים הכסף ואהבת הממון יכולה להוביל לשנאת חינם.

בימים של בין המצרים – ימי החורבן על ביהמ"ק, שנחרב על שנאת חינם – חובה עלינו להגביר את האחדות ואהבת הזולת, וכפי שכותב הרב קוק: ביהמ"ק נחרב בשל שנאת חינם והוא ישוב להיבנות באהבת חינם.
אמן כן יהי רצון.
שבת שלום
עזרא יעקב
סרטונים נוספים:
תיאור חורבן בית המקדש הראשון
תיאור חורבן בית המקדש השני
בית המקדש הראשון, השני והכותל המערבי

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳