לקראת שבת - פרשת ואתחנן

מצוה לדורות

אחת מתרי"ג המצוות שנצטוו בני ישראל בתורה היא "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, ולא תגרעו ממנו - לשמור את מצוות ה' אלוהיכם, אשר אנוכי מצווה אתכם" (דברים ד,ב).


אסור להוסיף על מצוות ה'. האיסור הזה אף קודם לאיסור "לא תגרעו ממנו", למרות שלכאורה האיסור לגרוע חמור יותר. חז"ל למדו מכאן שהאיסור "לא תוסיפו" הוא תנאי הכרחי לאיסור "לא תגרעו", כי "כל המוסיף - גורע" - מי שמוסיף על דברי ה', עלול לגרום לאנשים לעזוב את דברי ה' לגמרי.

אמנם, ה' נתן לשופטים ולחכמים סמכות לפרש את התורה, ואף לקבוע סייגים ותקנות כדי לעזור לאנשים לקיים את התורה, אבל כל זאת - בתנאי שהם מקפידים להבחין בין דברי ה' לבין דברי אדם.

וכך כתב רמב"ם (הלכות ממרים ב:יג-טז ): " הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה--מה הוא זה שהזהירה תורה " לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו " (דברים יג,א): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה.

הרב יונה מצגר במסר קצר מפרשת השבוע - פרשת ואתחנן על המצווה "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, ולא תגרעו ממנו - לשמור את מצוות ה' אלוהיכם, אשר אנוכי מצווה אתכם".
כיצד: הרי כתוב בתורה " לא תבשל גדי, בחלב אימו " (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב--בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה.

אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה - הרי זה מוסיף.

אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה: שלא יבוא מן הדבר חורבה, ויאמרו בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה, שלא נאמר אלא "אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) שהיא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אימו מותר, שלא נאמר אלא "אימו". לפיכך נאסור כל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה. "

חשיבות המצוה הזאת ברורה: אחד העקרונות היסודיים בתורה הוא ההבדל בין דברי ה' לדברי אדם. דברי ה', שהוא גם יוצר האדם, לוקחים בחשבון את כל היכולות של האדם, את כל האפשרויות ואת כל הסכנות, ולכן צריך לקיים אותם בכל מצב בלי פקפוק. אבל דברי אדם, ולא משנה עד כמה הוא חכם, בהכרח נכונים רק במצבים מסויימים ובתנאים מסויימים, ועלולים לגרום נזק במצבים אחרים ובתנאים אחרים .

חכמי המשנה והתלמוד הקפידו על איסור זה, וציינו תמיד, לגבי כל הלכה, האם היא "מדאורייתא" או "מדרבנן". ואם לא היה ברור להם מה מקור ההלכה - השקיעו זמן ומאמץ רב כדי לברר את מקורו, ולא הסתפקו בקביעת ההלכה עצמה.

מעבר לכך: כאשר היו דעות שונות לחכמים שונים, ונפסקה הלכה לפי רוב הדעות, לא הסתירו ולא מחקו את דעת המיעוט, אלא השאירו אותה במשנה, כי גם בדעת המיעוט יש צדדים אמיתיים, וייתכן שמישהו יצטרך לסמוך על דעה זו בשעת הדחק.

גם הרמב"ם כתב, לכל הלכה, האם היא מן התורה או מדרבנן.
ט"ו באב ופרשת ואתחנן
שיר לשבת
אל אדון - יוני גנוט ואריק סיני



אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳