מצוות מעשר

מצוות מעשר
ניר אביעד
לעלוי נשמת עטייה שרה בת יצחק הלוי

פרשת "ראה" עוסקת ונוגעת באחת מאבני היסוד של היהדות – מצוות הצדקה והנתינה לנזקקים.
רגע לפני כניסת העם אל הארץ, משה רבנו ממשיך ונואם בפני בני ישראל, מחנך, מסביר ומפרט בדבר מספר מצוות חשובות. כשאחת המצוות המשמעותיות ביותר היא מצוות מעשר כספים, אשר נלמדת מתוך הפסוק: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּוצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים יד', כב'). על פניו, פסוק זה לא מדבר על חובת מעשר כספים, כי אם על המעשרות של התוצרת החקלאית של תבואת הארץ, אולם חז"ל ב"מדרש סיפרי" למדו מתוך המילה כל, שבפסוק זה, כי על האדם לעשר (כלומר לתרום עשירית) מכל הרווחים שיש לו בין אם מדובר על תוצרת חקלאית ובין אם מדובר על כל רווח שהוא אחר.
הקריאה בפרשה נותנת לנו הזדמנות טובה לשוב ולדון באחת מאבני היסוד של היהדות לאורך כל הדורות - הלא היא מצוות נתינת צדקה ועזרה לנזקקים, מצווה אשר נלמדת כפועל יוצא מתוך החובה לתת מעשר. חז"ל המשילו הדבר וקבעו כי לאדם העושה מצווה יש על מצחו אות של אור שמלווה אותו במשך אותו היום, אולם כשהוא מקיים את מצוות צדקה האות של האור מלווה אותו שבוע שלם. מדברים אלה, ומהנחיות רבות ונוספות המופיעות בתורה, עולה התמונה שמדובר במצווה חשובה ומהותית במיוחד בעלת סגולה רוחנית וערכית מהמדרגה הראשונה, ולכן על כל אדם הרוצה להתקרב אל הבורא, אל עצמו ואל האמת להבין מה עומד מאחוריה וליישמה עד כמה שידו משגת.

במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שניתן למישהו אחר ממה שבעמל רב השגנו ?  למה שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו ! מה אני פראייר?!              

גם ככה הפרנסה היום קשה ומכבידה, המשכנתא לוחצת, התשלום על הגנים של הילדים בשמיים וזה עוד לפני שדיברנו על הבורסה שחזרה להיות לא יציבה ומה שזה עושה לחסכונות ולקרן ההשתלמות שלנו. על פניו יש לנו את כל הסיבות לדחות מעלינו את הציווי הגבוה הזה ואפילו להרגיש בנוח עם עצמינו, ובכל זאת, ולמרות כל זאת, כשמתחילים ללמוד את עמקות הדברים ניתן להתחיל להרגיש שלא כך הוא הדבר. 
*************************************************************    

נראה כי בתקופה שבה אנו חיים, תקופת רדיפת המותרות ותאוות הממון, אין ערוך לחשיבותה של מצוות הצדקה, שכן זו מצווה שמחנכת את האדם לוותר על החומר לטובת הרוחני ולהתחשב בצרכי זולתו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים  - מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים – גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות.

ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים, כאשר הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.


מעבר לטעמים אלה, למצווה שני שורשים עמוקים נוספים:     
                                                                          
א. כולנו אחים. כאבו של אחר זה בעצם הכאב שלי עצמי ושל כולנו יחד. גם אם אני לא רואה ומרגיש את המצוקה של הזולת, מתוקף היותנו אומה אחת יש חוט שני דק ביותר, אך חזק מאוד שמקשר בנינו. אי אפשר לראות מישהו אחר במצוקה ולעצום עין. הצרות שלנו כעם וכחברה מתחילות כשאנחנו מתעלמים וכל אחד חי בניכור ואגואיזם. המשבר הכלכלי העולמי האחרון מראה כי שיטת הקפיטליזם הבוטה אינה אפשרית עוד. ניתן לראות איך בתקופות של מצוקה קולקטיבית (כימי מלחמה/פיגועים) העם מתאחד ובזכות הסולידריות הרבה מצליחים להתגבר על האויבים. מי שלא מצליח להרגיש ולהצטער בכאבו של האחר, משמע החלק הפנימי העמוק הזה בנפש שלו מכוסה בשכבת אבק ודרוש נענוע להסיר אותה.

אם נהיה חכמים נשכיל להתאחד כבר עכשיו ולא לחכות למכה הבאה שתטלטל ותקרב בנינו. על מנת שזה יקרה צריך להרפות מעט מהמחשבות של "מה יהיה איתי" ו"מה יישאר לי עצמי אם אתרום".

להבדיל מדתות אחרות המדברות על "חמלה" ו"אחוה", אבל בפועל לא מחייבות את האדם לוויתור מעשי על שום דבר, היהדות מאוד מעשית וההנחיות שלה אופרטיביות ביותר. מי שרוצה לעבוד את הקב"ה חייב באמת להתחשב מעשית בזולתו. פתגם עממי מפורסם אומר ש"חוזק שרשרת נקבע לפי החוסן של החוליה החלשה ביותר שלה". העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבניינו. אסור לנו היום לבעוט בערכים הישנים, ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים. זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל הפרשה מזכירה לנו – לא בכל מחיר ! הכלכלה האוטופית בראי היהדות, להבדיל מהקומוניזם,שנכשל כישלון חרוץ, אינה מדברת על שוויון גמור. זה חכם ואף נכון לתת לאדם מוטיבציה להצטיין ו"לעשות לביתו", אולם רק אם זוכרים שכל ישראל ערבים זה לזה ומצוקת השני היא מצוקתי.

ב. כל מה שאנחנו מקבלים כאן בעולם ניתן לנו בהשאלה בלבד. כשאדם בסוף ימיו נפטר מהעולם אפילו עם זוג גרביו הוא לא יכול להיקבר. כל מה שהוא צובר בינתיים בדרך זה בגדר מתנה זמנית ולא נכון לשגות בדמיונות שאך ורק מאמציו הם שהביאו אותו להישגיו. אין ספק שאנחנו נדרשים להתאמץ כדי להתפרנס, אולם על פי האמונה, מקור הפרנסה גבוה הרבה יותר. לפיכך, ההיקשרות האובססיבית שלנו לרכוש וממון ביסודה דמיונית.

אין באמת בעיה למי שנתן לנו מלכתחילה את השפע להמשיך ולתת או לחלוטין "לסגור את הברז". נתינת הצדקה לא זו היא שתמנע מאתנו את הטוב העתידי. נהפוך הוא - דווקא הנתינה לאחר משחררת מתחושות ה"יישות" הפרטית ומזמינה את השפע להמשיך ולזרום אלינו.

במצוות צדקה, האדם למעשה ניצב בפני מבחן ערכי משמעותי – האם לוותר על מה שהוא עצמו הרוויח (כביכול רק בזכות עצמו) עבור אדם אחר שעל פניו אין לו שום קשר עימו ?! על כך חז"ל אף הפליגו וקבעו ש"ניסיונו של העשיר קשה ומורכב אפילו יותר מניסיונו של העני". המילה ניסיון באה מהמילה להתנוסס,כמו שדגל מתנוסס אל-על, כלומר מניסיון של התמודדות עם היצר הרע של דאגה רק לעצמנו ושל קמצנות האדם יכול לגדול ולהתעלות ברוחניות. על פי האמונה, כל בני האדם שווים. אדם עשיר זה אדם שקיבל בהשאלה וכפיקדון גם את הכסף של האחרים ותפקידו להחזיר להם אותו. זה מתבצע ע"י מתן צדקה ומעשר. זו הסיבה שצדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו.

אנשים חושבים בטעות שעוגת השפע היא סופית ומוגבלת. פועל יוצא של התפיסה הזו היא שאם השני הרוויח וטוב לו משמע שלי עצמי יישאר פחות. לצערנו זו טעות בסיסית וכאובה שכל העולם סובל ממנה. האמת האלוקית היא שעוגת השפע היא אינסופית. כשלשני טוב וכשאנחנו נותנים לזולת משלנו העוגה לא רק שלא מצטמצמת, אלא רק הולכת וגדלה. נראה לי שעל כך אמר דוד המלך בתהילים: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה". החסד והנתינה הם אלה שבונים, מפתחים ומרחבים את העולם !

אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה במיוחד שהפרוטה לא נמצאת בכיס. יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים שגם אם ניתן משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. הקב"ה הורה לנו לא לעשות לו מבחנים כדי לנסות להבין האם קיים והאם הוא אכן טוב ומיטיב, משום שאין ביכולתנו כבני אדם עם שכל ורגש כה מוגבלים להבין ולתפוס מה היא אלוקות באמת. יחד עם זאת, ישנה התבטאות אחת של הקב"ה בכל התנ"ך שבה הוא קורה לנו לבחון אותו ואת הנהגתו את העולם. אנחנו מצווים לתת צדקה ולראות כיצד השפע חוזר אלינו ממנו בחזרה, שנאמר: "בְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי"(מלאכי פרק א). חז"ל אף הגדילו וקבעו כי "עשר למען תתעשר", כלומר בעצם קיום המצווה של נתינת מעשר (מלשון עשירית) אנחנו מזמנים לנו בתמורה עושר חומרי, ואף חשוב מכך – שפע ועושר רוחני !!                   

הציווי של התורה הוא, כאמור, לתת עשירית מהשכר נטו. זה לא קל, אבל זה אפשרי. כשמבינים את הדברים לעומקם ואח"כ מסתכלים בגילוי לב על רשימת ההוצאות המשפחתיות ניתן כמעט תמיד לזהות משהו שהיה ניתן לחסוך ממנו ולתת את שנשאר למי שצריך זאת קצת יותר מאתנו (יש אלפי משפחות שספרי לימוד לילדים, תרופות הכרחיות וארוחה חמה בערב שבת זו פנטזיה רחוקה עבורם).

המשנה במסכת בבא בתרא כותבת: "קודם שיאכל אדם וישתה - יש לו שני לבבות, ולאחר שאכל ושתה - יש לו לב אחד". הרבי מרדכי בנעט, רבה של ניקלשבורג, שהיה ידוע כמקמץ לצרכי עצמו ופזרן בשביל הזקוקים לעזרה ותמיכה, נהג לומר כי "אדם לפני שאכל ושתה מרגיש רעב וצמא ואז יש ביכולתו להרגיש גם את לבו של העני, שגם הוא רעב ללחם, אולם לאחר שהוא עצמו אכל ושתה והשביע את רעבונו, שוב אין לו אלא לב אחד. הוא מרגיש כי ליבו שבע, ואי אפשר לו אז להרגיש את ליבו של העני שאין לו לחם לאכול..."
ישנם שנרתעים מלתרום כי הם חושדים שכספם ילך למקורות מפוקפקים או לשרלטנים. אכן יש מקום לחשיבה, בדיקה ומציאת מקומות ראויים שידוע שעוזרים לנזקקים אמיתיים או שמשרתים מטרה חברתית חשובה. יחד עם זאת, מרוב חשדנות כבר רבים וטובים מקטלגים כל קבצן ברחוב כנרקומן וכל נזקק כשקרן ופרזיט. התפיסה הזו לרוב דמיונית ובאה לתרץ לעצמנו למה לא נכון לתת ולתרום...
                                                                                                                      
על המצווה נאמר כי "צדקה תציל ממוות". אפשר להבין את המשפט כפשוטו - מתן לאחר יכול להציל את המקבל ממוות פיזי, וניתן להבינו גם כהצלה של הנותן ממוות רוחני, מהתנוונות הפוטנציאל האלוקי שקיים בו ושמחכה לבוא לידי ביטוי ולהיגאל ע"י עשיית מעשים טובים של חסד.

גם על אופן הנתינה יש ללמוד. חז"ל באו ואמרו שהמצווה האמיתית והשלמה היא לא רק בנתינת הצדקה, כי אם בנתינת צדקה המלווה בחיוך ובמילת עידוד. רבים משלשלים מטבע לכוס של נזקק או שולפים שטר למתרימים בדלת בפרצוף חמוץ ואף בנימה של כעס וביקורת. חשוב לזכור כי מילה חמה, יחס אנושי ונתינת תחושה של "ביחד" וערבות ההדדית חשובים יותר מכל דבר אחר. עם החיוך הנזקק לא ילך למכולת אבל הוא כן יתהלך בתחושה טובה יותר.                                              

 אחרי שכבר נתנו את הצדקה, לעיתים עלולה מידת הגאווה להשתחל ולנסות לשכנע אותנו שאנחנו "צדיקי הדור" וכי עשינו מעשה נשגב. חשוב לזכור שבסה"כ קיימנו את חובתנו הבסיסית כיהודים וכאנשי אמת ואמונה. מהרב יובל הכהן אשרוב שמעתי פעם כי הוא הלך ברחוב ונתן מטבע לעני שניגש אליו. לאחר מספר שעות הוא חלף שוב באותו הרחוב והעני ניגש אליו וביקש ממנו תרומה בשנית. הרב סיפר שבתגובה לכך שאמר לו "כבר נתתי לך" השיב אותו נזקק: "לי נתת? לך נתת!". במבט ראשון זו נראית כמו תשובה חצופה, אבל מאחוריה עומדת אמת גדולה – לתת צדקה זו זכות גדולה ואמיתית דווקא לנותן. 

על מנת לקיים את המצווה בהידור שלם, להימנע מתחושת הגאווה ולא להביך את המקבל, מומלץ לתת את הצדקה בסתר מבלי שהנזקק ידע מי היטיב עימו. זה אפשרי ע"י תרומה למוסדות חסד רבים המוכרים ומפוקחים ופזורים בכל עיר וישוב.

נתינה ומתן צדקה יכולים כמובן להיות בתרומת כסף, אולם לצדקה פנים ואופני ביטוי נוספים – החל מהתנדבות בארגונים חברתיים שונים, דרך ביטויי אכפתיות ועזרה לאנשים במעגלים השונים הסובבים אותנו (משפחה, חברים לעבודה, שכנים) ועד חיוך ומאור פנים לאדם עצוב וכבוי ברחוב.

בפתחנו חודש אלול, חודש הסליחות והרחמים, וחודש ההכנה הרוחנית לקראת חגי תשרי וקבלת השנה החדשה. זהו חלון זמנים נפלא ללקיחת החלטות טובות לשינוי ולשיפור עצמי.

הלוואי וכולנו נהיה יותר אנשי חסד, שנדע להתעלות מעל הטבע הבהמי עימו נבראנו ושתמיד נהיה בצד שנותן ועושה זאת ביד חמה ורחבה.

המאמר באדיבות : חידוש - בית המדרש שלך ברשת

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳