העיקר המשפחה - הרב שלמה אבינר

העיקר המשפחה
הרב שלמה אבינר

העיקר- המשפחה! היסוד – המשפחה! משפחה בריאה, טהורה, נקייה, נורמלית, קדושה- על ידה ניתן לבנות הכל. נתאר לעצמנו אדם עני, שיש לו כסף לנר שבת או לנר חנוכה - מה ההלכה" מה עדיף- משפחתיות נעימה של שבת או לאומיות צבאית אמיצה? ההלכה- נר שבת. אין סתירה. היכולת הצבאית או הלאומית אף היא בנויה על המשפחתיות. ולא במקרה היוונים גזרו עלינו גזרות רעות להריסת המשפחה, הכי כל ילד בגן יודע כמה התורה מתארת באריכות את משפחותיהם של אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה - כיצד הן יסוד האומה.

במה דברים אמורים ? שלוש חקיקות נוראות ואיומות של מדינתנו:
א. חוק ברית הזוגיות. אפשר יהיה להתחתן בלי חופה וקידושין, בלי "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אלא כיצד? כמו לפני מתן תורה. לשון אחרת: כמו גויים. לשון אחרת של הרמב"ם בתחילת הלכות אישות, לשון חריפה מאוד ומזעזעת מאוד, שהנייר אינו סובל אותה: זנות. מעניין שבתורה אין מופיעה לשון 'מקודשת' אלא לשון: 'כי ייקח איש אישה'. אבל מובן מאליו שנישואים הם דבר קדוש. לכן באו חז"ל והדגישו: האיש מקדש. 'הרי את מקודשת לי'. איזו שפה נפלאה. ברית הזוגיות אינה הליך מודרני כלל, אלא חזרה כמה אלפי שנים אחורה לפני מתן תורה.  או אם תרצו, גרוע מזה, לפני אדם הראשון. אכן מרן הרב קוק כותב בספרו ('שמונה קבצים' כרך א תקצד) שטענת המדע שהיו יצורים לפני אדם הראשון אינה סותרת את התורה, אולם האדם הראשון הוא אכן הראשון שנברא בצלם אלוקים, ולכן ראוי לתואר אדם, וזה בא לידי ביטוח בכך שהנישואים שלו היו קבועים וקדושים: עצם מעצמי, בשר מבשרי וכו'.
ב. חוק שני מידרדר עוד יותר: אפשר להתחתן איש עם איש ואישה עם אישה. אם זה לא היה עצוב זה היה מגוחך, אך זה ודאי מסואב או בלשון התורה: תועבה. אנו ידועים שיש אנשים שחיים כך, ד' ירחם עליהם, איננו שונאים אף יהודי. ואדרבה, חוזרים שיחיה חיים טובים, נורמליים. אך ברגע שזה הופך לחוק של המדינה, זו כבר צרה נוראה לאין ערוך. זו חומרת חטאת ציבור לעומת חטאת יחיד. אם אדם אינו נותן צדקה הוא קמצן, מגונה ואכזרי. אבל אם עיר מחוקקת שאין לתת צדקה- זו חטאת סדום ועל כך נחרבה. וכן כל חטא אחר, כפי שכותב הרמב"ם ב'מורה נבוכים'. יש דין עיר הנידחת לא רק על עבודה זרה, אלא על כל חטא שהוחלט עליו בקהל ועדה (מו"נ ג מא, ועיין מאמרי הראיה 514- 515). כי ריבונו של עולם רוצה שיתחתנו איש עם אישה ואישה עם איש, ולכן ברא אותם שונים: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א כז). "איש ואישה זכו- שכינה ביניהם" (סוטה יז א).
גחוק שלישי גרוע יותר "חוק הפונדקאות" – "חוק ההסכמה לנשיאת עוברים". אכן, כשמידרדרים לתהום כבר לא יודעים לעצור. על מי חוק שזה איש שמתחתן עם איש יוכלו שניהם לקנות עובר או תינוק מאישה שתהרה עבורם. אבל תינוק צריך אבא ואמא, גם ילד צריך, גם נער צריך. חוקר סיפר לילדי גן על ילדים עם שני אבות או שתי אמהות. הם התמוגגו מצחוק. אבל התינוק הזה לא יצחק, הוא יבכה, וכי התינוק הוא סחורה?! האם זה מוצר עובר לסוחר. כדי לספק רגש אבהות או רגש אמהות?! אין לו אישיות?! וכי אינו בן אדם?! וכמו שאומרים בחצי הומור: מה, אני עז?! אז במקור הפתגם ביידיש: הלב שלי רוג'ינקע, צימוק?! כלומר, האם הלב שלי חסר רגשות?!


כל שלוש השחיתויות האלה, שהאחת גרועה מחברתה, הן תחת עטיפות מצועצעות של מילים יפות: תיקון המעוות. חופש, מיצוי עצמי וכדומה. בכל הדורות, היו אנשים חוטאים ומושחתים. ד' ירחם עליהם. אך עתה אומרים: כיוון שזה קיים יש לתת לזה גושפנקה חוקית, חזק ונתחזק במשפחה עדינה, טהורה וקדושה, "כי ד' מתהלך בקרב במחניך, והיה מחניך קדוש".


אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳