"לכה דודי" - ניגון ברסלב ♫

אל היום השביעי, המקרין עלינו שפע וקדושה משאר ימות השבוע, אנו מגיעים בשירה כשבפינו הפיוט "לכה דודי", שחובר על ידי רבי שלמה בר משה הלוי אלקבץ, מחכמי צפת לפני כ – 450 שנה, אותו חיבר כתהילה לכבוד שבת המלכה, ואף חתם את שמו בראש כל בית (שלמה לוי). המקור לפיוט זה מבוסס על פי דברי הגמרא המספרת על רבי חנינא, שהיה מתעטף בערב שבת בין השמשות ואומר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", וכן סופר על רבי ינאי שהיה יוצא בבגדי שבת ואומר: "בואי כלה, בואי כלה".

"לכה דודי" - ניגון ברסלב


אז למה אנחנו מתכוונים כשאנו שרים "לכה דודי"?

"לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" 
לכה דודי, הוא הקב"ה, נצא יחד לקראת הכלה, הלא היא שבת מלכה כלתה של ישראל, ונביאה לקראתנו ונקבלה. ויש האומרים שהכלה היא השכינה הקדושה, שבכל ימות החול השכינה הקדושה נמצאת בעולמות התחתונים בשבילנו, ועתה בשבת מלכה, עולה היא לעולמות העליונים בשביל קדושת השבת הרמה, לכן אנו פונים אל הקב"ה שיצא לקראתה.
    
"שמור וזכור בדיבור אחד
השמיענו אל המיוחד, ה' אחד ושמו
אחד, לשם ולתפארת ולתהילה"
  
זכור מצוות עשה, שציווה הקב"ה שנזכור את יום השבת לקדשו ולא נשכחהו. ושמור מצוות לא תעשה, שכן בכל מקום שנאמר 'הישמר', 'פן', ו'אל', אינו אלא לא תעשה, ודבר זה יזהיר אותנו שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו.
שמור וזכור - בדברות הראשונות והאחרונות שנאמרו בדיבור אחד, השמיענו – בדרך נס, אל המיוחד, שנתן לנו את מצוות השבת לכבוד, לתפארת ולתהילה בעיני העמים (רמב"ן).

"לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא
מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה,
סוף מעשה במחשבה תחילה"
  
השבת היא מקור הברכה של כל ימי החול, כי מראשית היצירה נתעטרה במלכות, לכן השבת היא סוף מעשה בראשית, אולם עלתה היא במחשבה תחילה.

"מקדש מלך עיר מלוכה,
קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת
עמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה"
   
ירושלים, שבך נמצא מקדש המלך ואת היא עיר המלוכה, קומי צאי מתוך מצב החורבן, מקום הבכי בגלות, כי ה' יחמול עליך ויבנה אותך בחמלה.
עיר המלוכה – עניין ירושלים והשבת הוא על יסוד מאמר חז"ל (שבת קיח): "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלו". ועתה כשישראל מקבלים את השבת לשמרה כהלכתה, ינחם הקב"ה את ירושלים ויתן תקווה בליבה שקרובה גאולתה לבוא.

"התעוררי התעוררי, כי בא אורך
קומי אורי, עורי עורי שיר דברי,
כבוד ה' עליך נגלה"

התעוררי מתרדמת הגלות, כי בא אורך – זמן ישועתך, קומי האירי לעולם שיר דברי, כי כבודו של הקב"ה עליך נגלה.

"לא תבושי ולא תכלמי,
מה תשתוחחי ומה תהמי,
בך יחסו עניי עמי,
ונבנתה עיר על תילה"
  
אל תבושי ואל תכלמי. מדוע תשתוחחי ותהיי כפופה ושפלה, למה תהמי בקול יללה? הלא בקרוב ישכנו בך עניי עמי, ותבנה עיר על תילה – על גובהה וחוזקה.
   
"והיו למשיסה שוסַיך, ורחקו כל
מבלעַיך, ישיש עליך אלוקַיך,
כמשוש חתן על כלה"
   
והיו לרמיסה כל רומסַיך, ורחקו מגבולך כל אלו שהשחיתו אותך, כי ישמח בך אלוקיך כמו שמחת חתן בכלה.
    
"ימין ושמאל תפרוצי, ואת
ה' תעריצי, על יד איש בן
פרצי, ונשמחה ונגילה"
   
התחזקי והרחיבי גבולך, ואת הקב"ה תעריצי ותשבחי, על יד איש בן פרצי – על ידי המשיח, שהוא איש מזרע פרץ, ונשמחה ונגילה.
    
"בואי בשלום עטרת בעלה,
גם בשמחה ברינה ובצהלה,
תוך אמוני עם סגולה, בואי
כלה, בואי כלה, שבת מלכתא"
   
בואי בשלום את השבת עטרת בעלה, ברינה בשמחה ובצהלה בקרב אמוני עם סגולה, שהם ישראל הנאמנים לקב"ה ולתורתו, בואי כלה שבת המלכה.
עטרת בעלה – על פי המדרש: קרא הקב"ה לשבת כלה מכיוון שאמרה השבת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכולם (כל ימות השבוע) יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: ישראל יהיה בן זוגך. ואומר המהרש"א: ובשבת היא כנשואה לישראל, ובערב שבת היא ככניסת הכלה לחופה.
השבת והשפעותיה
שבת המלכה היא המקור לברכה המחייה והפרנסה, מהם אנו נהנים בששת ימי המעשה. כל הטוב בו זכינו ואשר למענו טרחנו ביתר שאת בימות השבוע, הכל נגזר ומושפע מיום אחד – יום השבת, יום שבו נמנעים מכל עשייה ומלאכה. עובדה זו מצוינת במקרא, כבר בזמן שבני ישראל ניזונו מן המַן שירד במשך כל ימות השבוע, אבל אף פעם לא ירד ביום השבת. השבת מהווה צינור רוחני המחבר את ימות השבוע למעיין העליון שהזין את בני ישראל במדבר.

צינורות השפע של ששת ימי השבוע, מתמזגים אל הצינור של יום השביעי, והשבת והשפעתה ממלאים אותם במזון, כדי שבמהלך השבוע יביא הצינור של כל יום את המזון של אותו היום לעולם. אולם ביום השביעי, פוסקת חלוקה יומית זו שבאמצעותה מקיים הקב"ה את העולם במהלך השבוע. הצינורות הרוחניים לא יכולים לפעול בשתי דרכים שונות בו זמנית. בשבת, כל הצינורות הרוחניים כולל הצינור של השבת – כולם נמצאים במצב של קבלה, הם מקבלים. לכן צינור השבת אינו מעביר מזון לעולם ביום השביעי.
לכן, למרות שלא ירד מַן בשבת, דווקא הקבלה בשבת מאפשרת את הנתינה של השפע בשאר ימות השבוע. העובדה שאין עשיית מלאכת חול בשבת, היא זו הגורמת לאדם להצליח בכל המאמצים שהוא משקיע במלאכת ששת ימי המעשה. כשנמנעים מעשייה ביום זה (וזאת הנתינה הבאה מצידנו), מאפשרת השבת את העשייה המביאה ברכה ומזון לשאר ימות השבוע. על מנת להמחיש זאת נביט בהנהגתם של מקובלי צפת, שיצאו לשדות ושם אמרו את תפילת קבלת השבת, כדי לקבל בשמחה את שבת המלכה השפע והברכה, וכל זאת על מנת להבדיל את הזנת ימי השבוע והלחץ של ימי החול, ובכדי לשאוב את הברכה והשפע של יום השבת.
בזמן שאנו מכינים את ביתנו לקראת השבת ומתכוננים לקבלה, אנו מביאים את ששת ימי המלאכה לידי שלמות. עם כניסת השבת אנו שובתים מכל מלאכה ומכל קשר לימים בהם עמלנו. כל ההכנות שעשינו וערכנו לכבוד השבת, הם אלה המעשירים אותנו לקראת קבלתה ולקראת קבלת השפע והברכה, אותם היא מקרינה ונותנת לנו, ועל ידי אמירת פיוט זה ועל ידי קבלת השבת – אנו בעצם מקבלים ואוספים את ברכת השבוע.
פעם בשבוע אנו יוצאים לאסוף ולקבל את השפע והאור שהיא מקרינה, הן ברוחניות והן בגשמיות, ואנו שרים - "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה".
פעם בשבוע אנו זוכים להבין שכאשר אנו שמחים בשבת, אנו שמחים כל השבוע, כי  שבת המלכה היא מקור השמחה.
פעם בשבוע אנו זוכים לקבל יום מיוחד, יום שבו אנו פורקים מעלינו את הנטל והעמל של מלאכת ששת הימים, תוך כדי שירת הפיוט "לכה דודי" כדי לקבל את פני השבת – "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה".

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳