דוד ~ מנער רועה צאן למלך ישראל

יהודה רובן באדיבות ערכים
ה' אמר לשמואל: "מלא קרנך שמן, ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך" (שמואל א', ט"ז). שמואל בא לבית לחם, "ויחרדו זקני העיר לקראתו", "תמהו על בואו ופחדו, אולי היה בעיר אדם שחטא חטא גדול, עד שיצטרך שמואל הנביא לבוא לעיר" (רד"ק).
שמואל מיהר להרגיע את זקני העיר (שמואל א', ט"ז, ה'): "ויאמר שלום, לזבוח לה' באתי", ומיד הוא מורה להם: "התקדשו ובאתם אתי בזבח". נכבדי העיר וגדוליה הוזמנו לאירוע, ואילו שמואל עצמו הלך להזמין את ישי ובניו: "ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח".
משפחת ישי מגיעה: "ויהי בבואם – וירא את אליאב, ויאמר: אך נגד ה' משיחו!!". שמואל מתרשם ממראהו של אליאב, ובליבו הוא משוכנע: ודאי זהו המלך אותו איוה ה'!
אך להפתעתו הוא שומע את קול ה': "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו – כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם. כי האדם יראה לעינים – וה' יראה ללבב".
שמואל מורה לישי להעביר את כל בניו לפניו – אך שמואל אומר לישי: "לא בחר ה' באלה"!
המפתח לתעלומה, היה כעת בידיו של ישי, ולפיכך פנה אליו שמואל ושאלו: "התמו הנערים?" וישי השיב: "תמו".
אלא ששמואל אינו מוותר. אם ה' הורה לו לבחור מלך מבני ישי – לבטח אחד מהם מתאים לתפקיד. לפיכך, פונה הוא אל ישי שוב הקב"ה אומר לי (שמואל א', ט"ז, א'): "לך ואשלחך אל ישי בית הלחמי" - ואתה אומר "תמו"? בשלב זה נזכר ישי בבנו הקטן, הרועה את צאנו בשדה, והוא השיב לשמואל: "עוד נשאר הקטן, והוא רועה בצאן". עד עתה לא העלה ישי על דעתו לרגע להזכיר את בנו הקטן, שכן היה ברור לו כי לא בו בחר ה'.


מיד עם שומעו את דברי ישי – שמואל הורה לו: "שלחה וקחנו, כי לא נסוב עד בואו פה".
קיימת כאן פליאה גדולה: מדוע כששאל שמואל: "התמו הנערים" - ענהו ישי: "תמו". כביכול, הכחיש את מציאותו של דוד?
כדי למצוא פתרון לתמיהה זו – עלינו ללמוד את תולדות חייו של דוד בצעירותו.
כשנולד דוד – הוא היה בזוי מאד. במשך עשרים ושמונה שנה חשבוהו כולם לפסול – ועל כן נתנוהו בצאן, כדי שיבוא הארי ויהרגנו. כל השנים הללו היה ישי יושב ומצפה: "מתי תגיעני הבשורה כי דוד נטרף". ואכן, המקום בו היה דוד רועה את צאנו – היה מקום סכנה, וכפי שתיאר דוד עצמו את ההתמודדויות באותה תקופה, באומרו: "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך" (שמואל א', י"ז).
גם כאשר בסופו של יום עבודה מפרך, היה דוד מגיע אל בית הוריו – הוא לא היה מוצא בו מנוח... לא הניחו לו לאכול עם שאר בני הבית, אלא הקצו לו שולחן בפינת הבית – שם היה אוכל את סעודותיו. לימים העיד דוד על אותן שנים (תהלים ס"ט, ט'): "מוזר הייתי לאחי, נכרי לבני אמי"!
אכן, בבית היה דוד שפל ובזוי, אבל אצל הקב"ה – הוא היה אהוב, חביב ונחמד. מפלט מקשייו ויסורי נפשו – מצא דוד בחיקו של הקב"ה... הוא התרפק על ה' ודבק בתורתו הקדושה. דוד היה מדיר שינה מעיניו ועוסק בתורה בשקידה עצומה. כך נהג מיום שעמד על דעתו עד סוף ימיו, כמובא בגמרא (ברכות ג', ע"א). דוד התעלה בתורה – עד שדלים אוצרות לשוננו להביע את מידת גדלותו. מושג קלוש נוכל לקבל מדברי חז"ל במסכת סנהדרין (צ"ג, ב'): "ויען אחד מהנערים (דואג) ויאמר: "ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן" – שיודע לשאול, "גבור" – שיודע להשיב, "איש מלחמה" – שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, "נבון דבר" – שמבין דבר מתוך דבר, "איש תואר" – שמראה פנים בהלכה, "וה' עמו" – שהלכה כמותו בכל מקום!".
היכן התעלה דוד? היכן איפוא הגיע דוד לגדלותו העצומה?
במכלאות הצאן – בעת עסקו בהשגחת הצאן וברעייתו – התעלה דוד בתורה!! בשקידה עצומה יומם ולילה הוא הדיר שינה מעיניו, וניצל כל רגע בכדי להתעלות בתורה.
שמא תאמר לבטח מעל דוד במלאכתו, והזניח את רעיית הצאן, מתוך דביקותו בה' ובתורתו. אין זו האמת! שכן בעת שביקש רשות משאול ללחום עם גלית, הוא אמר (שמואל א', י"ז): "רועה היה עבדך לאביו בצאן, בא הארי והדוב ונשא שה מהעדר – ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו, ויקם עלי, והחזקתי בזקנו – והכיתיו והמתיו, גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך", ואמרו חז"ל: "ארבע אריות ושלושה דובים הרג דוד באותו יום".
וכיצד התייחס דוד אל אחיו-שונאיו, במשך אותן עשרים ושמונה שנות עלבונות וכלימות? שמא בליבו הוא ציפה ליום בו יוכל ליטול מהם את נקמתו...
חז"ל מלמדים כי אליאב – אחיו הבכור של דוד – היה ראוי למלוך על ישראל, אלא שמאס בו ה' מחמת הקפדה אחת שהקפיד על דוד. מכאן יש ללמוד כי בליבו של דוד – אשר אכן נבחר להיות מלך על ישראל – לא היתה אפילו הקפדה אחת!! בליבו לא היתה טינה כלפי איש!!
חשש הפסול של דוד נמשך במשך עשרים ושמונה שנים, עד אותו יום שבו בא שמואל הנביא לבית לחם. בנחרצות הוא מודיע לישי: "שלחה וקחנו, כי לא נסוב עד בואו פה...".
ישי המופתע קרא לאחד הנערים, ופקד עליו: "רוץ אל הצאן, ואמור לדוד שיבוא לכאן – שמואל וכל הנאספים מחכים לו". דוד – אשר לא ציפה להזמנה מעין זו – מסר לנער את מקלו ותרמילו, ביקשו להשגיח על הצאן, וסר אל ביתו כדי להחליף את בגדיו – כי אין לבוא לפני הנביא בלבוש שק.
בינתיים בבית הועד ישבו כולם דרוכים ומצפים. אט אט פשטה השמועה: "היודעים אתם למי מחכים? מחכים לרועה של ישי!..." הפליאה כבשה את כולם, ובעיקר את ישי ובניו: "עומדים ברתת ואימה, אמרו: לא בא שמואל אלא לבזותינו, להודיע לישראל שיש לנו בן פסול!!" (ילקוט המכירי).
כשנכנס דוד – "הבזוי", רועה הצאן – איש לא קם בפניו. אף שמואל עצמו נרתע מפניו, כאשר הבחין כי הוא אדמוני, ואמר: "אף זה שופך דמים כעשו" (חז"ל). אולם אז קרא הקב"ה לשמואל ואמר לו: "משיחי עומד – ואתה יושב? קום משחהו, כי הוא זה!" (מדרש).
מיד כששמע זאת שמואל – הוא קם ונשקו לדוד על ראשו, ואף שאר הנאספים – כשראו זאת – קמו כולם בפניו, ובראשם אביו ישי. שמואל לקח את קרן השמן - "וימשח אותו בקרב אחיו", ופתאום נתמלא האולם קול תרועה ושמחה: יחי המלך! יחי המלך!
מבחוץ נשמע קול בכי רם. היתה זו נצבת בת עדאל – אם דוד – אשר הצטרפה אליו בבואו אל הזבח על פי צו הנביא, ואשר כל הכאב והצער שהצטברו בה בעשרים ושמונה שנות העלבונות והבזיונות שלה ושל בנה – מצאו עתה פורקן בזרם דמעות שפרץ מעיניה.
כעת סוף סוף נפתרה התעלומה, פוענח הסוד. הנביא גילה כי דוד איננו בן פסול – אלא בן קדוש לאב קדוש, קדוש בכל מיני קדושה וטהרה!! היא פנתה אל בניה – אחי דוד – ואמרה: "אבן מאסו הבונים" - "הבנים" כתוב, בן שמאסו אותו אחיו – "היתה לראש פינה"!! ובניה כמתנצלים השיבו וענו: "מאת ה' היתה זאת – היא נפלאת (מכוסה) בעינינו!!" (ילקוט המכירי).
בסעודה שנערכה ברוב פאר ישב דוד בין שמואל ובין ישי, כמבואר במדרש: "לא הסבו שני גדולי עולם – ישי ושמואל – עד שישב דוד ביניהם" (תנחומא תולדות). הסעודה הסתיימה "ויקם שמואל וילך הרמתה", ודוד שב אל צאנו, אל מקלו ואל תרמילו!!
נתבונן נא במראה גדול זה: המתה האם, רגש האב, סערו האחים, כל העיר כמרקחה – רק אחד נשאר שלו ורגוע: דוד עצמו לא התגאה ולא התפעל... הוא שב אל צאנו, והחל מחלל בחלילו "שיר המעלות" חדש (תהלים קל"א): "שיר המעלות לדוד: ה', לא גבה לבי, ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"!!
לא לפני בשר ודם הוא משיח את לבו – אלא לפני ה', חוקר לב ובוחן כליות, ובכנות גמורה הוא מכריז: כשמשחני שמואל למלך, כשכל העם קראו 'יחי המלך! יחי המלך!' – לא גבה ליבי!! לא עברה בי אפילו מחשבה אחת קטנה של גבהות לב!! וכפי שממשיך דוד: "אם לא שויתי ודוממתי, נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי" - כיונק זה שיוצא ממעי אמו ואינו יודע גדולות!! (ירושלמי סנהדרין ב', ד').
כדי להתגבר על ארבע אריות ושלשה דובים ביום אחד – צריך גבורה רבה, אולם כדי לשלוט על הלב – צריך גבורת-על! זוהי התמודדות קשה בהרבה!! ודוד שלט על לבו – שכן הצדיקים לבם ברשותם!!

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳