החושך שלפני האור

האין זה אבסורד לומר שדווקא בתקופה העלובה שלנו יבוא משיח?
תקופת עשרות השנים האחרונות נחשבת, על-פי כל גדולי ישראל, כתקופת 'עקבתא דמשיחא', שקודמת לבוא המשיח. ניתן היה לצפות, כי התקופה שלפני הגאולה תהיה תקופה טובה, תקופה שבה מתחילים הדברים להתקדם לכיוונים החיוביים. ואולם כשאנו סוקרים את מה שהתחולל בעולם בעשרות השנים האחרונות, אנו מוצאים שעוד לא הייתה תקופה כה קשה ונוראה בכל תולדות האנושות.
בתקופה זו ירד העולם לדיוטה תחתונה, שכמוה לא נודעה. מלחמות נוראות, צרות איומות לאנושות בכלל ולעם-ישראל בפרט, בלבול יוצרות עצום, חשיכה רוחנית איומה, מבוכה, ייאוש ואובדן-דרך. כשרואים כל זאת, מתבקשת מעצמה השאלה: איזה משיח, איזו גאולה?! כל אלה הם הכנות לקראת הגאולה?! דומה שזהו שיאה של הגלות הרוחנית והגשמית!
ומעניין - אין שום ויכוח בדבר הערכת-המצב. הכול מסכימים שבתקופה זו הגיעה הגלות לשיאה, ודווקא מכאן נובעת המסקנה, שהגאולה קרובה.
------------------------------------------------------------------------------------------------
"מנורה"
מילים: חיים ישראל והרב קמינצקי + שיר הכבוד
לחן: חיים ישראל.
עיבוד: רמי רבא
נפשי חמדה-חלק מניגון חב"ד

הגלות כזריעה

דבר זה נובע מן המהות הפנימית של מושג הגלות. הגלות אינה נתפסת אך ורק כעונש לעם-ישראל; זו תפיסה פשטנית מדי. וכי אין לקב"ה דרך לכפר את חטאי אבותינו אלא בצורת גלות איומה ונוראה של כאלפיים שנה?! ודאי שאם רואים בגלות עונש, אין מקום לומר שאנו עומדים על סף הגאולה. אסיר שעומד על סף שיחרורו, אין מקשים עליו את המאסר עד כלות כוחו. אין זאת אלא שיש בגלות כוונה פנימית אחרת.

הגמרא ממשילה את הגלות לזריעה. על הפסוק "וזרעתיה לי בארץ"[1], אומרת הגמרא : "כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין!"[2]. בכך מסבירה הגמרא גם את תוכנה של הגלות, שהיא בבחינת זריעה: "לא היגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שייתוספו עליהם גרים".
כלומר, אף-על-פי שמבחינת הזרעים, יש כאן אובדן וכיליון, הרי בסופו של דבר תצמיח הזריעה עשרת מונים. החקלאי שקובר באדמה טונות של חיטה משובחת, מתוך ידיעה שהיא עתידה להירקב שם, עושה זאת למען היבול הרב שיצמח מתוך ריקבון הזרעים. רק מי שאינו מכיר את תהליך הצמיחה רואה בזאת אובדן וכיליון, אבל החקלאי מבין שזו זריעה וצמיחה.
כך עלינו להבין את הגלות. העילה החיצונית שלה היא אמנם חטאי אבותינו, אך בפנימיות הדברים יש כאן שליחות שאותה מבצע העם היהודי בתקופת הגלות. ירידה זו היא לצורך עלייה, ובבוא היום נכיר ונראה כולנו את ה'יבול' הרב שצמח מתוך צרות הגלות וייסוריה[3].

המשימה מסתיימת
ה'יבול' שצומח מתוך הגלות הוא בירור וזיכוך העולם. פיזורו של עם-ישראל על-פני העולם כולו נועד להביא את אור הקדושה לכל מקום ומקום, ולגאול את הניצוצות האלוקיים שמצויים שם. כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות במקום כלשהו - הוא משכין בו קדושה ופודה את הניצוצות שהיו טמונים שם וחיכו לגאולתם.
וכשם שהדברים אמורים במישור של מקום, כך מתקיים תהליך של בירור וזיכוך במישור הרוחני-ערכי. לאמור: עם-ישראל צריך להתמודד עם כל רבדיה של המציאות הרוחנית - החל במצב רוחני טוב ונעלה, וכלה במצב נחות ושפל. כיוונו של התהליך הוא מלמעלה למטה - מתחילים במצבים רוחניים גבוהים ונעלים יותר, ומסיימים בחושך רוחני כפול ומכופל.
לאורך שנות הגלות התמודד עם-ישראל עם כל המצבים והתנאים, והביא לתוכם את אור התורה והמצוות. נותר רק לסיים את ההתמודדות עם מצבים של בלבול-ערכים וחשיכה רוחנית שלא הייתה כמותה. כשיהודים חיים חיי אמונה בימי 'עקבתא דמשיחא', אינם נרתעים מחושך הגלות, אלא דבקים בתורה ובמצוות ואף דוחים את החושך על-ידי הפצת אור וקדושה - בכך הם מסיימים את המשימה האלוקית, ומכשירים את העולם כולו לגילוי אור ה' "כמים לים מכסים" בביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש[4].
___________
1)     הושע ב,כה.
2)     פסחים פז,ב.
3)     וראה תורה-אור עמ' נד,ג ואילך.
4)     ראה באריכות בליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 359 ואילך; כרך ג, עמ' 824 ואילך.

שיר לשבת ~ ענוים ווקאלי מדהים !!

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳