"גדול הנהנה מיגע כפיו יותר מירא שמיים"

נכתב ע"י  יהודה בן שם
כך שמעתי מאבי מורי זצ"ל הכ"מ. טעות נפוצה היא שעבודה היא קללה, ומקללה זו הרובצת עלינו מאז אדם הראשון אנו מנסים לברוח בכל מחיר. לעתים יקר מידי. יש הרואים בעבודה בכלל משהו חילוני, התעסקות אסורה בעניני חולין, או אפילו נפילה בתאוות הממון חלילה.
ראיה זו מנוגדת לנאמר בחז"ל ובמדרשים.
בגמ' כתוב שבשעה שאמר לו הקב"ה  לאדם הראשון - "וקוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו, ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל מאבוס אחד? כיון שאמר לו הקב"ה "בזיעת אפיך תאכל לחם" נתקררה דעתו. כלומר, שאדם אוכל לחם חסד, שהוא לא עמל עליו ומזונו שווה למזון בהמה,אז המציאות הזאת, היא קללה. ברכה היא לאדם שעובד ונהנה מיגיע כפיו. כמו ששיבחו חכמים את המלאכה ואמרו "כמה בריות ברא הקב"ה בעולמו ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם".
חז"ל משבחים מאוד את העמל למלאכתו ואמרו - "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים".
יותר מכך אמרו - "תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה". כלומר שקיום התורה תלוי בעבודה. עוד אמרו- "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון".
כמה נסיונות המזככים את הנפש פוגשים בעבודה, וכמה מצוות ניתן לקיים רק כשעוסקים במשא ומתן.
כשם שאכילה ושינה שהם צורך הגוף, כשהם נעשים לצורך לימוד תורה וקיום מצוות, הם מתקדשים ונעשים חלק מקיום התורה כך עבודה, כשהיא לצורך לימוד תורה היא נעשית לחלק מהתורה.
כשאדם נפטר מן העולם ומתבקש ליתן דין וחשבון בפני בית דין של מעלה על מעשיו בימי חייו בעולם, דבר ראשון שואלים אותו – נשאת ונתת באמונה? ורק אח"כ שואלים קבעת עתים לתורה. "לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ. שאם אין דרך ארץ אין תורה, הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב, שלא ימשך כל היום לדרך ארץ". [רש"י]
**************************************************************************
הרב ירחמיאל בויאר שליט"א על דברי הגמרא "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים"

חובת האב לבנו "ללמדו אומנות" שאם לא ילמד אומנות להתפרנס ממנה ילסטם את הבריות.
"רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקיה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות".
לעומת זאת, אמר רבי נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". רבי נהוראי לא חולק על דברי חז"ל, שחייב אדם ללמד את בנו תורה ותורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וכו', אלא ששני מידות הם. יש מידת כל אדם, שתורתו מתקיימת על ידי העבודה,והעבודה- שבח וברכה היא לו. ויש מידה אחרת גבוהה יותר, זו של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שהם אינם מפסיקים מלימודם אפילו לא לתפילה. והם אינם עוסקים במלאכה כלל משום ש"תורתם אומנותם".
עליהם אמר רבי נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא".
השאלה האם לצאת לעבוד, שאלה גדולה היא. ואדם גדול צריך להכריע בה. כאן אני מבקש להאיר נקודה שנראית לי לא מספיק מוארת.

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳